למה? + קופי פייסט בפנים [טריגר בפנים]
זהירות, ארוך וטריגרי.
התלבטתי הרבה אם להפיץ את התמונות האלו, ובסוף החלטתי שכן.
ההתלבטות נבעה בעיקרה מתוך הזכרונות שלי מהתקופה היחסית קצרה שלי ברוקי. הדחף הראשוני שלי היה להגיד שיש לי משם בעיקר זכרונות טובים, צברתי שם (ובקבוצות חברתיות מקבילות/חופפות/קשורות) לא מעט חברים ואני עדיין בקשר עם רבים מהם. חלקם ממשיכים לפקוד את רוקי עד היום. צברתי גם לא מעט חוויות חיוביות, ואני חושבת שרוקי היה המקום הראשן שבו הרגשתי בנוח עם הגוף שלי ועם המיניות שלי.
אז למה כן שיתפתי, מעבר לסולידריות עם חברתי הטובה?
שיתפתי כי מתוך כל הזכרונות הטובים והחברים, עלו וצפו גם המון דברים שרציתי להדחיק, לשכוח. עלו דברים שרציתי להגיד לעצמי שהם לא קרו, כי המשכתי להגיע לשם, פעם אחרי פעם. הפסקתי, אגב, כי בגיל שנייה אחרי 18 מצאתי את עצמי במיטה עם גבר שמבוגר ממני ביותר מעשור, ואחרי שחזרתי הבייתה ודיווחתי לכל החברות שלי בהתלהבות של אני-ילדה-שמנה-ועדיין-גברים-מוצלחים-שמים-עליי-ואיזו-משוחררת-מינית-אני, התקלחתי שעות במים רותחים, נכנסתי לדכאון ולא ממש הבנתי למה. תליתי את זה בסיבות אחרות, אבל היום אני זוכרת שלא ממש רציתי בכלל לשכב איתו, אבל להגיד לא? אוי ואבוי, זה היה אסור. החוקים הלא כתובים של רוקי הכריחו אותך לזרום, גם כשרצית לצרוח לא.
שיתפתי כי בדיעבד, אני מבינה שהאווירה שם לא הייתה שם מתירנות מינית וחופש מיני וכל אחת יכולה לעשות מה שהיא רוצה, אלא אווירה של חובה. חובה עלייך להניח לגבולות שלך מאחור, ולהתנסות. להתנסות בהכל. ואם את חוששת או לא בטוחה בעצמך או לא רוצה - הבעיה היא אצלך. הבעיה היא אצלך ולמה את שם בכלל.
הפחד הזה, להגיד לא. כי יחשבו שאת לא מגניבה, לא זורמת, כבדה, לא בחבר'ה. ומה הטעם בהסכמה, כאשר אין לך באמת מקום לא להסכים. אני זוכרת שהתעקשתי לא להתנסות עם נשים, זה לא משך אותי באותה תקופה. קיבלתי תגובות מאוד שליליות על כך. רוקי היה המקום בו להיות סטרייטית היה מוזר.
ההתעקשות להוכיח, בגילאים מאוד צעירים, שאנחנו כמו הגדולים וגם עושים סקס, וסקס שונה ומיוחד ומגניב. כשהגעתי לרוקי הייתי בתולה. הייתי מוזרה. מקולקלת אולי.
בראייה ביקורתית ומפוקחת, למרות כל החוויות הכיפיות, למרות שרוקי כן הוביל אותי למקומות מאוד חיוביים, הוא גם לימד אותי המון דברים שליליים. אני לא רואה את עצמי כקורבן, אבל בהחלט נכוותי מרוקי, כל כך נכוותי שהייתי צריכה לחטט בכח בזכרונות שלי כי קלטתי שיש לי שעות מתות בראש, כי זכרתי שהגעתי להקרנה כזו או אחרת, אבל מה היה שם, מי היה שם, עם מי עסקתי בפעילות מינית כזו או אחרת - לא היה לי מושג. לא הצלחתי לשחזר. וכשכן הצלחתי לשחזר, הבנתי למה היה לי כל כך קשה לעשות את זה.
אומרים שרוקי היום זה לא כמו פעם. אני מקווה שכן. אבל לטובת אלו שנכוו, כמוני. לטובת אלו שנפגעו, נאנסו, נרמסו, הושתקו.
לטובת אלו שכמוני, יש להם יותר חוויות חיוביות משליליות אבל השליליו עדיין שם. לא צריך לבטל אותן בגלל אף סיבה שהיא.
קל להגיד "דברו", "שתפו", קשה לבצע. אבל שתפו, בשביל שנוכל להחזיר את רוקי, המקום שבשבילי יהיה תמיד, ולמרות הכל, זכרון של המקום שלימד אותי ששמנה זה לאו דווקא מכוער ושאהבה חופשית ומין חופשי זה בסדר גמור גם אם הדת והחברה אומרים לך אחרת, להיות מקום בטוח להתנסויות מיניות, להיות מקום חף מהגדרות ממשטרות.
***
וזה הטקסט שזויה ומאיה ביקשו לצרף לתמונה.
לכל נפגעי-ות ומבולבלי-ות רוקי, לכל מי שנרמס-ה ונאנס-ה והוטרד-ה ונאלצ-ה להדחיק ולשתוק ולהיפגע בשקט, אתם-ן מוזמנות לפנות ל Zoya Pushnikov או Masha Averbuch, בכוונתנו להקים קבוצה שבה נצעק, נצרח, נשתף, נדבר, נפרק, נחבר, נרמוס את הדיכויים ואת הפדופיליה והניצול המיני, במטרה של להוציא החוצה ולא לתת לזה לקרות שוב, לעולם.
שתפו, הפיצו, כולן מוזמנות!