אנחנו היהודים נוהגים להתהדר בנוצותיו של אלברט אינשטיין, הנחשב לאחד מגדולי הפיזיקאים שחיו אם לא הגדול שבהם. גם יהודים דתיים תהו לאורך השנים מה היתה גישתו של המדען האולטימטיבי לאמונתו היהודית ולאמונה באלוהים בכלל. מתברר שהאיש דווקא האמין בקיומו של אלוהים אבל כלל לא בטוח שרבנים היו משתגעים על תובנותיו של סמל החוכמה.
אינשטיין היה אדם רחב אופקים. בנוסף למומחיותו במגוון מקצועות פיזיקליים הוא ניגן בכינור והרבה להתכתב ולעסוק בשאלות תרבותיות, מוסריות ופסיכולוגיות. אינשטיין אכן כתב ודיבר די הרבה על אלוהים.
תפיסתו הדתית של אינשטיין השפיעה על המוטיבציה שלו לעסוק במדע ואפילו על הפרשנות שבחר לחוקי היחסות והקוונטיםאת התנגדותו להיבט ההסתברותי של מכניקת הקוונטים בחר לנסח במשפט הידוע "אלוהים לא משחק בקובייה". התייחסות לאלוהים כאל מי שקובע את חוקי הטבע מצויה בשפע בכתביו ולכאורה יש למי שמגייס אותו למאבק בכפירה על מה להתבסס. אבל כשקוראים את דבריו של האיש עצמו על הדת ועל אלוהים מתברר כי נקודות הדמיון בין אלוהיו של אינשטיין, המתנזר מבילוי בקזינו, לבין אותו אלוקים של המחזירים בתשובה, מפוקפקות מאד.
כשנשאל ישירות על אמונתו ענה אינשטיין "אני מאמין באלוהיו של שפינוזה המגלה עצמו בחוקיות ההרמונית של העולם".
עבור שפינוזה אין בעולם הפיזי או בעולם המחשבה דבר אלא אלוהים לבדו ובמילותיו: "כל היש ישנו באלוהים ובלעדי אלוהים שום דבר אינו יכול לא להיות ולא להיות מושג" - אלוהים הוא העצם היחיד ("עצם" הוא מה שיש לו קיום עצמאי) וכל מה שקיים בעולם, גופים חומריים ומחשבות מופשטות, הם ביטויים שונים (אופנים) של האינסוף האלוהי. אבל אלוהים כזה שזהה לטבע אינו דומה לאלוהים של הדתות (יהדות, נצרות, איסלאם) משום שהוא אינו "בורא עולם" אלא העולם עצמו. לאלוהים של שפינוזה אין בחירה חופשית אלא הוא פועל מהכרח טבעו האינסופי, אין הוא מצווה דבר על האדם, אינו גומל ואינו מעניש וכמובן שאינו מושפע ממעשי אדם או תפילות.
במאמר שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" בשנת 1930 שטח איינשטיין את משנתו הדתית ובה הבחין בשלוש דרגות של הכרה דתית. הצורה הפרימיטיבית ביותר של אמונה היא זו הנבנית על פחדיו של האדם - אלים שיש לפייסם בקרבנות ומנחות כדי לקבל הגנה. שלב אחד מעל "דת הפחד" נמצאת "דת ההשגחה" בה האל מספק הכוונה מוסרית וחברתית ומציב דרישות התנהגות ליחיד ולחברה. ביהדות ובנצרות מצא אינשטיין בעיקר תערובת של דת הפחד ודת ההשגחה, שני אופני אמונה שכרציונליסט וכדטרמינסט הוא דחה באופן מוחלט. הסוג השלישי של הדת הוא "הדת הקוסמית" בה האל מתגלה באמצעות הסדר וההרמוניה שבבריאה. ניצנים של דת קוסמית כזו ניתן למצוא, לדעתו של אינשטיין, בכמה מקומות בכתבי הקודש ובעיקר במזמורי תהילים ובנביאים. הוא התכוון כנראה לכמה פסוקים בהם האמונה נבנית סביב סדר הטבע הקבוע ולא על ניסים ונצחונות כדוגמת "נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה; רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיהו ל"א).