גולש השבוע
- פותח הנושא never give up
- פורסם בתאריך
never give up
New member
אני אסביר בכיף
אך קודם עליך להזהר מלאבן אנשים שאתה לא מכיר, ובטח לא אבחנות שווא שכן בולימיה מתארת הפרעה אחרת.
 
אני סובלת מאילת יתר. טם אני מוצאת את עצמי אוכלת אלפי קלוריות ביום, ללא יכולת לעצור, עד כדי פיצוץ קיבה - אני סובלת מאכילת יתר.
זה שטני לא שמנה לא מחסן אותי מפני ההפרעה! אני לא שמנה כי ההתקפים של לא תכופים, אני לא שמנה כי כשאין התקף - אני אוכלת מאוזן ומשלבת פעילות גופנית מתונה. השגרה שלי היא בריאה, יציאה מהשגרה מובילה לאכילת יתר.
 
רוצה דגומאות טריות?
תיאור של יום אחד בנופש:
א. בוקר: צלחת גדולה עמוסה בחביתה, בורקס תרד, משולש פיצה, פשטידת גבינות, חציל ממולא מטוגן, שקשוקה, חומוס ושתי פרוסות לחם.
צלחת נוספת של סלו מיונז, סלט תפוחי אדמה עם בצל, סלט ירקות עם בולגרית.
צלחת שלישית - 3 סוגי עוגה, 2 פחזניות וקוביית לוקום.
בקערה - 3 כדורי גלידה.
 
ארוחת צהרים:
שקית גדולה של תפוצ'יפס
גליל פרינגלס
בגט עם נקניק ומיונז ומעט ירקות.
 
לפני ארוחת ערב - סופגניה במילוי שוקולד.
 
א. ערב:
צלחת גדולה עם כל מיני סוגי בשרים ועוף, קוביית מוסקה, לביבת תפוח אדמה, ממליגה, פלפל ממולא, חומוס ולחם.
צלחת נוספת - כל מיני סלטים.
צלחת נוספת עם כל מיני פירות טריים.
לקינוח - קערת יוגוט עם דבש וגרנולה.
 
לפני השינה - גלידה אמריקאית, צ'ורוס עם שוקולד ועוד קצת צ'יפס.
 
אם זו לא אכילת יתר, אז מה כן?
אם אחרי יום כזה אני לא יכולה לנשום, מזיעה כל הלילה, בטן עומדת להתפוצץ ומעיים שמבקשים רחמים...
אז נכון, אני לא שמנה. אני לא שמנה כי ברגע שחזרתי לארץ חזרתי גם לשגרה של אכילה מאוזנת, חזרתי לאימונים.
זה לא אומר שאני לא נתקפת ימים בהם אני אוכלת בשביל שבוע שלם.
 
אם גולשי הפורום סוברים שאינני מתאימה לניהולו, אפעל בהתאם. בלי כעס, חלילה, אלא מתוך כוונה לעזור ולתת לכם מענה מתאים.
אך קודם עליך להזהר מלאבן אנשים שאתה לא מכיר, ובטח לא אבחנות שווא שכן בולימיה מתארת הפרעה אחרת.
 
אני סובלת מאילת יתר. טם אני מוצאת את עצמי אוכלת אלפי קלוריות ביום, ללא יכולת לעצור, עד כדי פיצוץ קיבה - אני סובלת מאכילת יתר.
זה שטני לא שמנה לא מחסן אותי מפני ההפרעה! אני לא שמנה כי ההתקפים של לא תכופים, אני לא שמנה כי כשאין התקף - אני אוכלת מאוזן ומשלבת פעילות גופנית מתונה. השגרה שלי היא בריאה, יציאה מהשגרה מובילה לאכילת יתר.
 
רוצה דגומאות טריות?
תיאור של יום אחד בנופש:
א. בוקר: צלחת גדולה עמוסה בחביתה, בורקס תרד, משולש פיצה, פשטידת גבינות, חציל ממולא מטוגן, שקשוקה, חומוס ושתי פרוסות לחם.
צלחת נוספת של סלו מיונז, סלט תפוחי אדמה עם בצל, סלט ירקות עם בולגרית.
צלחת שלישית - 3 סוגי עוגה, 2 פחזניות וקוביית לוקום.
בקערה - 3 כדורי גלידה.
 
ארוחת צהרים:
שקית גדולה של תפוצ'יפס
גליל פרינגלס
בגט עם נקניק ומיונז ומעט ירקות.
 
לפני ארוחת ערב - סופגניה במילוי שוקולד.
 
א. ערב:
צלחת גדולה עם כל מיני סוגי בשרים ועוף, קוביית מוסקה, לביבת תפוח אדמה, ממליגה, פלפל ממולא, חומוס ולחם.
צלחת נוספת - כל מיני סלטים.
צלחת נוספת עם כל מיני פירות טריים.
לקינוח - קערת יוגוט עם דבש וגרנולה.
 
לפני השינה - גלידה אמריקאית, צ'ורוס עם שוקולד ועוד קצת צ'יפס.
 
אם זו לא אכילת יתר, אז מה כן?
אם אחרי יום כזה אני לא יכולה לנשום, מזיעה כל הלילה, בטן עומדת להתפוצץ ומעיים שמבקשים רחמים...
אז נכון, אני לא שמנה. אני לא שמנה כי ברגע שחזרתי לארץ חזרתי גם לשגרה של אכילה מאוזנת, חזרתי לאימונים.
זה לא אומר שאני לא נתקפת ימים בהם אני אוכלת בשביל שבוע שלם.
 
אם גולשי הפורום סוברים שאינני מתאימה לניהולו, אפעל בהתאם. בלי כעס, חלילה, אלא מתוך כוונה לעזור ולתת לכם מענה מתאים.
never give up
New member
תודה על האבחון.
מבטיחה לך שבולמית אני לא.
אני לא מפצה על משקל ע"י ספורט, ולא כל מי שעוסק בספורט הוא בולמי. כפי שכתבתי, כל חיי עסקתי בספורט.
אני לא מפצה על עלייה במשקל בשום דבר אלא בזו הבריאה בלבד - אכילה מאוזנת של אוכל אמיתי, בריא וטעים, ע"י חזרה לשגרה שכוללת ספורט כי אני מטבעי מנהלת אורח חיים ספורטיבי.
 
קצת בעייתיות ההודעות שלך, אך זו זכותך שלך.
 
שיהיה לך שבוע מקסים
מבטיחה לך שבולמית אני לא.
אני לא מפצה על משקל ע"י ספורט, ולא כל מי שעוסק בספורט הוא בולמי. כפי שכתבתי, כל חיי עסקתי בספורט.
אני לא מפצה על עלייה במשקל בשום דבר אלא בזו הבריאה בלבד - אכילה מאוזנת של אוכל אמיתי, בריא וטעים, ע"י חזרה לשגרה שכוללת ספורט כי אני מטבעי מנהלת אורח חיים ספורטיבי.
 
קצת בעייתיות ההודעות שלך, אך זו זכותך שלך.
 
שיהיה לך שבוע מקסים
מצטטת את הגדרת אכילת יתר של אתר אינפומד
אכילת יתר
אכילת יתר הינה דפוס חוזר של צריכת מזון מוגזמת המלווה בחוויה של אובדן שליטה על האכילה. אכילת יתר מאופיינת לא רק בהתקפי אכילה נקודתיים, אלא בעיסוק מוגזם באוכל, דיאטות ומשקל אשר במרבית המקרים נלווה לו חשש מאפיזודה חוזרת של אכילת יתר ואובדן שליטה. כמו כן, רבים מהאנשים הסובלים מאפיזודות חוזרות של אכילת יתר מעדיפים להמנע מאכילה בחברה (ולכן, לעיתים, גם ממפגשים חברתיים); חשש ומבוכה מחשיפת הרגלי האכילה מביאים להימנעות ולהעדפה של אכילה בסתר. באופן לא מפתיע, אכילת יתר מעוררת ברבים מהסובלים ממנה תחושות אשמה, בושה וחוסר ערך ("אני מגעילה", "אני חלש אופי") המביאים לחרדה ודיכאון. כמו כן, לצד הפגיעה הרגשית הנלווית לאכילת היתר, חלק מהסובלים ממנה סובלים מסימפטומים גופניים כהשמנה והנזקים הנלווים לה, הקאות, סכרת ועוד.
אכילת יתר עשויה להופיע כחלק מהמצבים הבאים:
• בולימיה: התקפי אכילת יתר המלווים ב"התנהגויות מפצות" כגון הקאה, פעילות ספורטיבית אינטנסיבית ושימוש במשלשלים.
• הפרעת אכילה כפייתית: דפוס דומה לבולימיה אך ללא התנהגויות מפצות.
• אכילה רגשית: דפוס של אכילת יתר אשר אינו קיצוני עד כדי אבחון הפרעת אכילה כפייתית, אך מהווה גורם למצוקה מאחר והוא מבוסס על שימוש באכילה כאמצעי לויסות רגשי.
אכילת יתר והגורמים לה:
אכילת יתר עשויה לנבוע מגורמים שונים הייחודיים לכל אדם הסובל ממנה. ההיבט המשותף לגורמים אלו הינו שימוש באוכל כתחליף לביטוי מילולי של מצוקה או להעברת מסר ישיר לסביבה.
עבור רבים מהסובלים מהדפוס, אכילת יתר מאפשרת להמיר כאב רגשי אשר האדם מתקשה לנסח במילים; תחושות של דיכאון, חרדה, בדידות ואשמה אשר האדם מתקשה להבין ולשאת ,נחווים כבלתי נסבלים עבורו ומעוררים צורך בהסחת דעת ומילוי החלל הנפשי שנוצר בהיעדר אפשרות לתת שם ומילים לכאב הנפשי. כך, במקום לחוות בדידות וריקנות, האדם "ממלא" את עצמו באוכל רב, עד לתחושת מלאות מוחלטת. במצב זה מתעוררים פעמים רבות רגשות אשמה, חרטה וחשש מעלייה במשקל אשר מרחיקים את האדם עוד יותר ממושא הכאב המקורי. דפוס זה של שימוש באוכל כאמצעי להפחתת מצוקה רגשית נלמד פעמים רבות בגילאים מוקדמים: ההורים מתקשים להתמודד עם רגשות וצרכים רגשיים של הפעוט וממירים אותם במתן "פינוקים" של מזון. פעוטות אלו גדלים עם התפיסה הפנימית לפיה הפתרון לכאב רגשי הינו אכילה, ונושאים עמם דפוס זה לבגרות, מבלי שניתנה להם הזדמנות נאותה לפיתוח אסטרטגיות ויסות והתמודדות עם רגשות. כמו כן, אכילת יתר אשר מתרחשת כשאדם חי בחיק משפחתו עשויה להוות קריאה לעזרה המסמלת את הרעב והחסר בו האדם נמצא.
כאשר אכילת יתר מביאה להשמנה קיצונית, היא ממלאה לעיתים תפקיד נוסף של פגיעה בגוף ושל מניעת מיניות והסתרתה. תפקיד זה עשוי להביא להקלה רבה בטווח המיידי, בקרב אנשים החווים קשיים בתחום המיני/אינטימי או נפגעי/ות תקיפות מיניות.
******************************
אני מזהה את מה שאת תארת בהגדרה מאינפומד:
"אכילת יתר מאופיינת לא רק בהתקפי אכילה נקודתיים, אלא בעיסוק מוגזם באוכל, דיאטות ומשקל אשר במרבית המקרים נלווה לו חשש מאפיזודה חוזרת של אכילת יתר ואובדן שליטה".
על פי ההגדרה, אכילת יתר יכולה להיות חלק מ-3 בעיות שונות:
בולמיה (התקפי אכילה + התנהגות מפצה)
אכילה כפייתית (התקפי אכילה)
אכילה ריגשית (אכילה כאמצעי לויסות רגשי. בד"כ נרכשת בגיל צעיר מאד)
משום מה, גם אני, כאשר חשבתי מה הוא פורום אכילת יתר, לעומת פורום הפרעות אכילה, חשבתי שבולמיה ואולי אכילה כפייתית שייכות לשם
ואילו לפה שייכת האכילה הריגשית.
כלומר, אנשים שחשים קושי בטיפול בעולם הריגשי שלהם והקושי מתרגם ביום יום באופן פיזי לאכילה.
א-ב-ל
היופי בפורומים פתוחים בעיני, זה שמה שחשבתי איננו משנה!.
כל מי שמרגיש שייך, שייך!
ולא רק שייך, יכול אפילו להקים את הפורום ולנהל אותו.
אז לפחות מבחינתי, למרות שאני שייכת לאלו שמאז ומעולם תירגמו קושי ריגשי לאוכל, והדבר מלווה אותי במהלך כל החיים,
את יותר ממוזמנת לנהל את הפורום הזה, ולקחת אותו לכל כיוון שמתאים לך ולפורום.
מאחלת לכולנו שהפורום יעלה ויצליח.
אכילת יתר
אכילת יתר הינה דפוס חוזר של צריכת מזון מוגזמת המלווה בחוויה של אובדן שליטה על האכילה. אכילת יתר מאופיינת לא רק בהתקפי אכילה נקודתיים, אלא בעיסוק מוגזם באוכל, דיאטות ומשקל אשר במרבית המקרים נלווה לו חשש מאפיזודה חוזרת של אכילת יתר ואובדן שליטה. כמו כן, רבים מהאנשים הסובלים מאפיזודות חוזרות של אכילת יתר מעדיפים להמנע מאכילה בחברה (ולכן, לעיתים, גם ממפגשים חברתיים); חשש ומבוכה מחשיפת הרגלי האכילה מביאים להימנעות ולהעדפה של אכילה בסתר. באופן לא מפתיע, אכילת יתר מעוררת ברבים מהסובלים ממנה תחושות אשמה, בושה וחוסר ערך ("אני מגעילה", "אני חלש אופי") המביאים לחרדה ודיכאון. כמו כן, לצד הפגיעה הרגשית הנלווית לאכילת היתר, חלק מהסובלים ממנה סובלים מסימפטומים גופניים כהשמנה והנזקים הנלווים לה, הקאות, סכרת ועוד.
אכילת יתר עשויה להופיע כחלק מהמצבים הבאים:
• בולימיה: התקפי אכילת יתר המלווים ב"התנהגויות מפצות" כגון הקאה, פעילות ספורטיבית אינטנסיבית ושימוש במשלשלים.
• הפרעת אכילה כפייתית: דפוס דומה לבולימיה אך ללא התנהגויות מפצות.
• אכילה רגשית: דפוס של אכילת יתר אשר אינו קיצוני עד כדי אבחון הפרעת אכילה כפייתית, אך מהווה גורם למצוקה מאחר והוא מבוסס על שימוש באכילה כאמצעי לויסות רגשי.
אכילת יתר והגורמים לה:
אכילת יתר עשויה לנבוע מגורמים שונים הייחודיים לכל אדם הסובל ממנה. ההיבט המשותף לגורמים אלו הינו שימוש באוכל כתחליף לביטוי מילולי של מצוקה או להעברת מסר ישיר לסביבה.
עבור רבים מהסובלים מהדפוס, אכילת יתר מאפשרת להמיר כאב רגשי אשר האדם מתקשה לנסח במילים; תחושות של דיכאון, חרדה, בדידות ואשמה אשר האדם מתקשה להבין ולשאת ,נחווים כבלתי נסבלים עבורו ומעוררים צורך בהסחת דעת ומילוי החלל הנפשי שנוצר בהיעדר אפשרות לתת שם ומילים לכאב הנפשי. כך, במקום לחוות בדידות וריקנות, האדם "ממלא" את עצמו באוכל רב, עד לתחושת מלאות מוחלטת. במצב זה מתעוררים פעמים רבות רגשות אשמה, חרטה וחשש מעלייה במשקל אשר מרחיקים את האדם עוד יותר ממושא הכאב המקורי. דפוס זה של שימוש באוכל כאמצעי להפחתת מצוקה רגשית נלמד פעמים רבות בגילאים מוקדמים: ההורים מתקשים להתמודד עם רגשות וצרכים רגשיים של הפעוט וממירים אותם במתן "פינוקים" של מזון. פעוטות אלו גדלים עם התפיסה הפנימית לפיה הפתרון לכאב רגשי הינו אכילה, ונושאים עמם דפוס זה לבגרות, מבלי שניתנה להם הזדמנות נאותה לפיתוח אסטרטגיות ויסות והתמודדות עם רגשות. כמו כן, אכילת יתר אשר מתרחשת כשאדם חי בחיק משפחתו עשויה להוות קריאה לעזרה המסמלת את הרעב והחסר בו האדם נמצא.
כאשר אכילת יתר מביאה להשמנה קיצונית, היא ממלאה לעיתים תפקיד נוסף של פגיעה בגוף ושל מניעת מיניות והסתרתה. תפקיד זה עשוי להביא להקלה רבה בטווח המיידי, בקרב אנשים החווים קשיים בתחום המיני/אינטימי או נפגעי/ות תקיפות מיניות.
******************************
אני מזהה את מה שאת תארת בהגדרה מאינפומד:
"אכילת יתר מאופיינת לא רק בהתקפי אכילה נקודתיים, אלא בעיסוק מוגזם באוכל, דיאטות ומשקל אשר במרבית המקרים נלווה לו חשש מאפיזודה חוזרת של אכילת יתר ואובדן שליטה".
על פי ההגדרה, אכילת יתר יכולה להיות חלק מ-3 בעיות שונות:
בולמיה (התקפי אכילה + התנהגות מפצה)
אכילה כפייתית (התקפי אכילה)
אכילה ריגשית (אכילה כאמצעי לויסות רגשי. בד"כ נרכשת בגיל צעיר מאד)
משום מה, גם אני, כאשר חשבתי מה הוא פורום אכילת יתר, לעומת פורום הפרעות אכילה, חשבתי שבולמיה ואולי אכילה כפייתית שייכות לשם
ואילו לפה שייכת האכילה הריגשית.
כלומר, אנשים שחשים קושי בטיפול בעולם הריגשי שלהם והקושי מתרגם ביום יום באופן פיזי לאכילה.
א-ב-ל
היופי בפורומים פתוחים בעיני, זה שמה שחשבתי איננו משנה!.
כל מי שמרגיש שייך, שייך!
ולא רק שייך, יכול אפילו להקים את הפורום ולנהל אותו.
אז לפחות מבחינתי, למרות שאני שייכת לאלו שמאז ומעולם תירגמו קושי ריגשי לאוכל, והדבר מלווה אותי במהלך כל החיים,
את יותר ממוזמנת לנהל את הפורום הזה, ולקחת אותו לכל כיוון שמתאים לך ולפורום.
מאחלת לכולנו שהפורום יעלה ויצליח.
never give up
New member
מכיוון שאף אחד מהגולשים לא הציע את עצמו, אשמש דוגמה ואהיה הראשונה
אם לא יהיו מתנדבים לקראת סוף השבוע הבא - הפינה תוכתר ככשלון נחרץ ותגנז עד קום יקום הגולש האמיץ הבא
מי אני:
קוראים לי רותם, אני בת 24 (וכמעט עוד חצי), מתגוררת בקריות.
בשנים אלה אני סטודנטית למדעי המחשב בטכניון, וכמה שהתואר הזה תובעני - כך אני מנסה למצוא זמן לעצמי ולתחביביי הרבים שביניהם נמנים (ובולטים)הבישול והספורט.
מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה, נערה ובחורה פעילה - התחלתי לשחק כדורגל בגיל 3 והפסקתי בגיל 14 לאחר פציעה חוזרת בקרסול, השתתפתי בתחרויות ריצה כתלמידת יסודי וחטיבה, הייתי בחוג טניס שולחן למשך שנה ובעצם איפה שהיה כדור - הייתי שם.
בפעם האחרונה שנפצעתי, הרופאים אמרו לי שאם אנקע שוב את הקרסול, הרצועה תקרע ואהיה חייבת ניתוח שממנו אולי לא אשתקם לעולם, ושם נולד הפחד מפעילות גופנית, ובאמת הייתה ירידה משמעותית בהיקף הפעילות שלי.
זה, יחד עם אורח חיים מאד בעייתי כתלמידה בבית ספר צבאי שהרחיבה כל מקצוע אפשרי, הוביל לעלייה במשקל של כ-5 ק"ג לאורך 3 שנים.
התפנית:
מעולם לא הייתי ילדה שמנה. מעולם, ועד היום, לא חציתי את ה-BMI לכיוון של השמנה.מאז ומתמיד הייתי במשקל תקין, בטווח.
עד גיל 18 לא התעסקתי במה אני אוכלת, למה וכמה. אכלתי כי הייתי רעבה, אכלתי כי היה לי טעים. אכלתי עד כדי שובע ולא עד כדי פיצוץ.
ואז היה היום ההוא... חזרתי מבית הספר ובשכונה יש חומה בגובה של חצי מטר שעליה תמיד טיפסתי בדילוג. ביום ההוא לא הצלחתי. הייתי ממש צריכה לעזור לעצמי עם הידיים - וזה היה מעליב. אני, שתמיד הצטיינתי בספורט בבית הספר, לא הצלחתי.
הבנתי שהכושר שלי נדפק ושצריך לעשות מעשה - התחלתי מהליכות מדי יום ואחר כך גם ריצות. התזונה נשארה אותו הדבר, אך התוספת האירובית הובילה לירידה במשקל. המדים של בית הספר נעשו נעימים על הגוף, הג'ינס נעשה רופף באיזור הישבן, הבטן נכנסה פנימה... אף פעם לא ניסיתי לרדת במשקל, אף פעם לא הייתה לי בעיה של דימוי גוף, אך השינויים שקרו לי בגוף היו ממכרים.
בנקודה הזו התחלתי לקרוא על תזונה, וככל שידעתי יותר - כך אכלתי פחות.
אחרי חודשיים וחצי ירדתי 15 ק"ג אל תת-משקל. כבר לא רציתי לרדת עוד קודם, אך לא ידעתי איך לעצור את כדור השלג. נבהלתי בכל פעם שעוד עצם בלטה החוצה, שפתאום אני לובשת בגדים של אחותי הקטנה והרזה.
וניסיתי לבד. במשך חודש ניסיתי להפסיק את הירידה ולא הצלחתי. ירדתי עוד 3 ק"ג ואז כבר קראתי לעזרה. ע"י תפריט עשיר והמון - המון - המון אוכל הצלחתי לחזור למשקל תקין ונשארתי שם עם תנודות של 2-3 ק"ג למעלה ולמטה, אבל חוץ מהמשקל - שום דבר כבר לא היה תקין.
האוכל ואני:
אני מאד אוהבת לבשל. עושה את זה מגיל צעיר יחסית (9-10). אני גם אופה.
לאכול אני פחות אוהבת כי אני רגישה לכל מיני דברים - מוצרי חלב, ממתיקים מלאכותיים, חלק מהירקות והפירות עושים לי בעיות כי יש לי מעי רגיז. יש תקופות שגם גלוטן הופך לי את הבטן, ובימים אחרים אלה יהיו הסיבים שמדירים שינה מעיניי. שנים ניסיתי למצוא פתרון אחד לבעיות העיכול שלי ו.. כלום. אז הפסקתי לנסות, והיום אני אוכלת מהכל. משתדלת להמעיט במה שעושה לי רע, ואם אני אוכלת - אז מתוך בחירה וידיעה שיש לכך השלכות.
עם השנים צברתי המון ידע בתזונה. עזרתי לאנשים לרדת במשקל, כתבתי מאות תפריטים לעצמי בכל מיני שלבים בחיים, אני מלווה את אמא שלי בקבוצת הרזיה של חלי ממן, קוראת כל מאמר חדש שיוצא, משוטטת באתרים ופורומים רלוונטיים... איפה שיש מידע - אני שם. וככה יצא שאני יודעת יותר מדי. יותר מדי כדי לחיות בשלום עם אוכל כי לפני כל ביס יושבים שטן ומלאך. לרב המלאך מנצח והנפש מאושרת, אך ניצחון אחד של השטן משכיח את קיומו של המלאך לכמה ימים טובים.
ואלה הם חיי עם אוכל - ביומיום, בשגרה - הכל בסדר. אוכלת מה שאני צריכה, כמה ומתי. אך כשיש יציאה מהשגרה, ולו הקטנה ביותר - אני מתרסקת הן פיזית והן נפשית.
קראתי בעבר את המשפט: "דווקא השליטה הקיצונית היא זו שגורמת לאיבוד שליטה", ואני מסכימה לגמרי. עדיף שליטה מתונה לאורך זמן מאשר שליטה קיצונית שמובילה לאיבוד שליטה, אך... איך עושים את זה? 6 שנים אני מכירה רק קיצוניות! איך מתאזנים?
תודה שקראתם
אתם מוזמנים לשאול שאלות ולהתעניין
שאלות
את מתארת חוויה נקודתית, שגרמה לך להכנס למעגל הפרעות האכילה.
1. האם היית בטיפול פסיכולוגי/אחר לעבד את האירוע עצמו? אם כן או לא, האם תוכלי לפרט מדוע.
2. האם את *מרגישה* שהפרעת אכילה שנובעת מאירוע להבדיל ממשהו שהיה מאז הילדות/ מאז ומעולם היא יותר קלה/קשה? יותר/פחות ברת טיפול? בכוונה כתבתי מרגישה, כי אני לא מדברת על משהו שמבוסס על מחקר או עובדות, אלא הרגשה פנימית שלך. איך את תופסת את המצב.
את מתארת חוויה נקודתית, שגרמה לך להכנס למעגל הפרעות האכילה.
1. האם היית בטיפול פסיכולוגי/אחר לעבד את האירוע עצמו? אם כן או לא, האם תוכלי לפרט מדוע.
2. האם את *מרגישה* שהפרעת אכילה שנובעת מאירוע להבדיל ממשהו שהיה מאז הילדות/ מאז ומעולם היא יותר קלה/קשה? יותר/פחות ברת טיפול? בכוונה כתבתי מרגישה, כי אני לא מדברת על משהו שמבוסס על מחקר או עובדות, אלא הרגשה פנימית שלך. איך את תופסת את המצב.
never give up
New member
משיבה לך
1. הייתי בטיפול במרפאה להפרעות אכילה, אך דווקא שם ההפרעה תפסה תאוצה, והבנתי שרק אני אוכל לעזור לעצמי. לאחר כחודש הפסקתי את הטיפול והתחלתי לטפל בעצמי ע"י מילים ומעשים שהעצימו את הביטחון העצמי שלי, שגרמו לי להערכה עצמית גבוהה יותר.
 
2. זו שאלה מורכבת. אני חושבת שככל שמשך ההפרעה ארוך יותר - כך קשה לטפל בה.
הפרעת אכילה, כך שוכנעתי מאנשי מקצוע, נשארת לעולם. היא יכולה להיות רדומה, אך תמיד תשאר ברקע, ולכן אי אפשר להפטר ממנה.
האם אני מאמינה בזה? אני מאמינה שמחשבה בוראת מציאות. אם עשרות אנשי מקצוע יגידו לאדם שהוא דיסלקט על אף שהוא לא, סביר להניח שהוא יאמין להם ויפעל בהתאם. כשם כך, אם תאמיני שהפרעת אכילה כזו או אחרת היא לכל החיים - כך יהיה וכך גם הצלחת הטיפול.
1. הייתי בטיפול במרפאה להפרעות אכילה, אך דווקא שם ההפרעה תפסה תאוצה, והבנתי שרק אני אוכל לעזור לעצמי. לאחר כחודש הפסקתי את הטיפול והתחלתי לטפל בעצמי ע"י מילים ומעשים שהעצימו את הביטחון העצמי שלי, שגרמו לי להערכה עצמית גבוהה יותר.
 
2. זו שאלה מורכבת. אני חושבת שככל שמשך ההפרעה ארוך יותר - כך קשה לטפל בה.
הפרעת אכילה, כך שוכנעתי מאנשי מקצוע, נשארת לעולם. היא יכולה להיות רדומה, אך תמיד תשאר ברקע, ולכן אי אפשר להפטר ממנה.
האם אני מאמינה בזה? אני מאמינה שמחשבה בוראת מציאות. אם עשרות אנשי מקצוע יגידו לאדם שהוא דיסלקט על אף שהוא לא, סביר להניח שהוא יאמין להם ויפעל בהתאם. כשם כך, אם תאמיני שהפרעת אכילה כזו או אחרת היא לכל החיים - כך יהיה וכך גם הצלחת הטיפול.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.