האמת שרציתי לכתוב כבר חוויות משולבות
מתאמול ומהיום יחד.
בדר"כ כשיש שתי אקוסטיות יום אחרי יום,
הן עם פלייליסט מאד דומה ועדיין שונות.
כל הופעה בפני עצמה, ובכל זאת משלימות אחת את השניה.
שעה לפני שיצאתי מהבית נשמעה אזעקה,
פגיעה ישירה בבניין שנמצא במרחק של גג עשרים דקות מהבית שלי.
פחדתי מאד לצאת מהבית [ועוד לנהוג!], אבל ידעתי שהדבר היחיד שירגיע אותי זו הלהקה. זה עבד בברל'ה, אז למה שהפעם לא?
זה מרגיע לדעת מה עושה לך טוב,
ועוד יותר טוב לדעת מה מרגיע אותך.
חוץ מכמה ביצועים מיוחדים,
מה שאני הכי אוהבת באקוסטיות זו האינטימיות.
לשבת קרוב, כמעט איתם על הבמה,
להרגיש חלק פעיל בהופעה ברמה אחת יותר מתמיד.
הפלייליסט הפעם היה מגוון יותר לעומת אקוסטיות קודמות,
אני לא זוכרת את כולו..
פתחו עם דונט לייק ואת כל הפלייליסט לעולם לא אזכור.
אלה שבעיקר זכורים לי:
סמי, הבלוז, עוד מעט, רואה דם, עכשיו את, קח אותי,
ביצוע מושלם למחפש תשובה, המסת לבבות עם הזמן שלך וג'קי כמובן.
בהדרן היה קח אותי ועוד ארון. חזרו להדרן שני עם אצלך בעולם.
ההופעה הסתיימה כשרק במילה האחרונה של השיר
כל הקהל קם על הרגליים וליווה את הצלילים האחרונים של הלהקה
במחיאות כפיים סוערות ומרגשות במיוחד.
יצאתי מסופקת, אך עם ציפייה גדולה להיום
