תודה
ואכן כמעט ילדתי באוטו (לחרדתו של בעלי)
הגעתי בבוקר עם צירים סדירים, אבל בלי מחיקה או פתיחה, אז שלחו אותי הביתה. אחרי כמה שעות של באסה בבית עם כרית חימום צמודה לגב וחתול מגרגר על הרגליים (הוא אף פעם לא מתיישב לי על הרגליים, בטח הריח מה קורה), הצירים התחזקו. עודי עמוק תחת רושם הפדיחה שאישה בלידה שניה עושה כזו טעות של חובבנים ומגיעה לבי"ח מוקדם מדי, התלבטתי אם להעיר את בן הזוג שישן צהריים, אבל אחרי שעה של תזמונים - מי רוצה להגיע שוב לשווא לבי"ח - כשזה כבר נעשה פחות נעים, הוא התעורר לבד. הוא סידר תיק ללינה אצל סבתא עבור הילד הגדול ויצאנו לנסיעה הכי ארוכה בחיי. העיניים שלי כל הזמן על התזמון של הוויז ואני סופרת אחורה כמה צירים עוד נשארו עד לתום הנסיעה... בסוף הנסיעה כבר היו לי צירי לחץ, אבל הדחקתי את העובדה הזו בנחישות. נכנסנו למיון יולדות, שיגרו אותי ישר לחדר לידה ויאללה תלחצי. ואני עוד נובחת על המיילדת שאמרה לי פתיחה 9 "מה 9? אני רוצה אפידורל!"
כמובן שלא היה שום אפידורל. לא הספיקו למדוד לי לחץ דם, לא פתיחת וריד, בקושי מוניטור תוך כדי הלחיצות. הייתי כל כך הלומה אחרי שהיא היתה בחוץ שאני בקושי זוכרת איך היא נראתה, והיא היתה בידיים שלי כמעט כל הזמן. לא עיכלתי שזהו. היא גם נולדה שבועיים לפני התל"מ, אז למרות שידעתי תיאורטית שזה יכול לקרות בכל רגע, זה תפס אותי לא לגמרי מוכנה.
מה שכן, אחרי יומיים-שלושה כשהמוח מקטלג את זה כחוויה כואבת אבל שוכחים את החוויה עצמה, זה בהחלט מתחיל להיראות כמו לידה קלה (פפפף) ומוצלחת. אחרי שזה עבר בהחלט אפשר לראות את היתרונות שבויתור על המחט בחוט השדרה... ואת זה אומרת מי שבלידה הקודמת התאוששה מופלאות אחרי האפידורל.
אז זהו, בן ובת, הוא מקבל אותה בינתיים יפה מאוד והיא פצפונת מתוקה. אני לא יודעת אם לייחס את זה לאופן הלידה, לכך שהיא קטנה יותר מאחיה או לכך שזו לידה שניה, אבל ההתאוששות הפעם ממש קלילה (לשמחתי את שתיהן סיימתי ללא חתכים או קרעים הודות למיילדות המדהימות של לניאדו). הגוף שלי בד"כ נכנס לאופוריית "היי, אני כבר לא בהריון!" אחרי לידות, ועכשיו הרבה יותר כיף כי אני יכולה לחזור לשבת עם הבן שלי על השטיח ולחבק אותו ולהתכרבל איתו בלי שייגמר לי האוויר וילחץ לי והבטן תהיה באמצע.
עכשיו מחכים בקוצר רוח שמשכב הלידה יסתיים