הדייסה הזו אהובה גם עלי
במשך 2 חורפים בבסיס היא היתה ארוחת הבוקר הקבועה שלי.
הייתי מתגייסת, כי חייבים וזה.
השירות שלי היה מינימלי ודי מבוזבז, כי על סמך כל מיני מדדים תקעו אותי בשלישות וכל מי שמכיר אותי יודע שזה בערך המקום האחרון שאליו אני מתאימה. מצד שני, בסוף הגעתי לבסיס שריון וזה היה ממש נחמד, כולל החומר האנושי שם שהורכב מהרבה מאוד עתודאים מתוסכלים.
בכל זאת צלחתי את העסק ויצאתי ממנו בשלום, על אף שהמפקדת שלי היתה די מזעזעת. אפילו יצאתי מהשירות עם 2-3 חברויות שהחזיקו מעמד לא מעט שנים אחר כך (אבל לא עד היום).
 
למדתי שכשאני רוצה אני מאוד טובה ביחסי אנוש, ובעיקר לא לסתום את הפה. אני הייתי היחידה שהעזה לעמוד בפני המב"ס האימתני שלנו ולהתלונן על החלת הדממה בבסיס שאכלה לחיילי החובה את כל הרגילה. המפקדת שלי הזהירה אותי שלא לומר לו כלום והשגיחה עלי בעיני נץ, ואחר כך יצאתי מהמדור שלי, פגשתי אותו ובנימוס רב אמרתי מה שהיה לי לומר... וזה עבד. לקראת סוף השירות גם התלוננתי בפני הרע"ן על כך שאנחנו המש"קיות היחידות בבסיס שנתקעות עם תורנויות שמירה והשגתי פטור לכל המדור. סרבתי להכין קפה לצוות ביקורת שבא לבדוק אותנו. בסוף השירות גם התלוננתי בפני המב"ס על ההתנהגות של המפקדת שלי כלפי פקודותיה... בקיצור הייתי צרה צרורה והיא כנראה ממש שמחה להיפטר ממני
