כשהכל פשוט יותר מדי.....
הי אמונה, אל דאגה, אני שמחה שכתבת באריכות כי זה מאפשר לי להבין יותר את התמונה הכללית. את מעלה כמה נושאים ואנסה להתייחס לכולם.
קודם כל את מתארת באופן כללי מצב שוחק ומתסכל של ארבעה סבבים שבהם אין לך מוקפאים ואת צריכה להתחיל בכל טיפול מחדש. מאוד קשה ומתיש, על אחת כמה וכמה כשיש עוד שתי בנות בבית, עבודה, זוגיות וכו'. לכן לדעתי, הלחץ שאת חווה הוא מאוד מובן בסיטואציה הזו ואינו קשור בהכרח רק להורמונים.
הכמיהה שאת מתארת לילד היא מוכרת ונורמלית ובעצם היא ה"דלק" להמשיך בטיפולים ומה שמגייסת את הכוחות לעמוד בטיפולים. כשהכמיהה הזו הופכת לנואשות, היא כבר גובה מחיר כבד, בדומה למה שאת מתארת- חוסר סבלנות, חוסר הנאה מדברים שבעבר היית נהנית מהם וכיוצ"ב. מהנסיון המקצועי שלי, המתנה הכי גדולה שכל אישה בטיפולי פוריות יכולה לתת לעצמה- וזה קשה לעשות זאת, מאוד קשה אפילו, אבל לא בלתי אפשרי- וזה לחיות את חייך כשהטיפולים הם רק חלק אחד בהם, מרכזי וחשוב, אבל רק חלק. וזה אומר לא להפסיק את הדברים שהסבו לך הנאה בעבר. לאלץ את עצמך אפילו בהתחלה לעשות זאת אבל לא לוותר. בסופו של דבר, לצערי, איש לא יכול לחזות כמה זמן יארכו הטיפולים ובינתיים- אלה החיים
שלך! עכשיו! הזמן הזה יעבור בין כה וכה ומגיע לך בינתיים לזכות באיכות החיים.
שאלת אם להפסיק את הטיפולים או להמשיך. אף אחד לא יוכל לענות לך על זה לצערי, זו באמת החלטה שאין עליה במקרה שלך תשובה חד- משמעית. אני כן יודעת אבל, שתמיד יש אופציה שלישית. לא ציינת בת כמה את, אבל את מתארת כבר שמונה שנות טיפולים. הייתי שוקלת לעשות הפסקה של חודש, או כל זמן מוגדר אחר שמתאים לך, מהטיפולים כדי להתרענן קצת ולאזור כוחות "למלא את הבאר" כי את נשמעת שחוקה ועייפה ובצדק. חודש שבו שמים, אבל באמת! את הטיפולים בצד ופשוט תתרענני לך בו. תעשי דברים שאת אוהבת ותמלאי את המצברים, תיהני מחייך כפי שהם. זה עושה פלאים!
לגבי הילדות, לפי הבנתי, את מרגישה רגשות אשם משום שאת חסרת סבלנות כלפיהן כתוצאה מהקשיים בטיפולים. תארת גם תקופה לפני כשנה שבה היית הייתי מציעה להוריד ציפיות מעצמך. זה בסדר גמור שיש לך מדי פעם ימים שאת לא במיטבך. זה טבעי וקורה לכולנו. אולי תוכלי לפנות אחר-צהריים אחד לעצמך כדי שבשאר הימים תוכלי להגיע במלוא כוחותייך להיות איתן? אולי יום בשבוע תוכל להיות איתך סבתא/ נערה שעושה בייביסיטר במחיר נמוך ולהקל עליך קצת? שיהיו אצל חברות? כל פתרון יצירתי אחר שעולה על דעתך יכול לעזור פה לצלוח את התקופה הזו. אם את מרגישה שהמינון הוא גבוה מדי, אולי כדאי לפרגן לעצמך התערבות מקצועית כדי לבדוק יותר לעומק מה את באמת רוצה.
ולגבי הזוגיות שלך- הטיפולים הרפואיים שכובשים כל חלקה טובה באינטימיות הם הרסניים לעיתים קרובות לזוגיות. יש כאן שני אנשים שחווים בו-זמנית, נוסף על כל שאר קשיי החיים, סטרסור מאוד גדול וזה נותן את אותותיו.... ממליצה לך בחום בחום בחום לא לוותר על ההיבטים האלה בחייך! עם כל המתחים, תמצאו את הזמן שהוא רק שלכם. צאו רק אתם, כבו בערב את הטלוויזיה, צאו להליכה (יעזור גם לתלונות על הגזרה ובוודאי שירומם את מצב הרוח), ביום שישי בבוקר, לא משנה מה, אבל קחו זמן שהוא רק לעצמכם ובו יש כלל זהב: מותר לדבר על הכל חוץ מעל הילדים שלכם ועל הטיפולים. זה כבר ייצור קצת תנועה אחרת בקשר. בנוסף, גם אם אין חשק לדבר עצמו (וזה בסדר גמור לזמן מה) אל תוותרו על מגע בכלל. זה קריטי וזה הדבר שמייחד את הקשר שלכם מכל שאר הקשרים בחייך... זו 'עבודה', אבל זו עבודה משתלמת.
ודבר נוסף ואחרון כחלק מצבירת הכוחות- בזמן ההמתנה, אל תשאירי את עצמך לבד. אז ברור שלא להתקשר לחברות שהן בהריון, אבל האם אין מישהי שתוכלי לפרוק איתה? לבכות לה? לצחוק איתה? אני חושבת שהוצאת המתח מחוץ לבית יכולה מאוד לסייע לך.
מאחלת לך מכל הלב כל טוב!
מה דעתך?
