חיים בסרט!

[רינתי77]

חיים בסרט!

חבר'ה, עונת המלפפונים פה ולכן אני מעבירה את הערבים
המהבילים שי יולי-אוגוסט בצפיה בסרטים.
אומרים שכולנו הפכנו למבקרי קולנוע, אז זה המקום
לתת לנו כמה המלצות חמות לסרט, או סידרה או כל מה
שתרצו.
אז...
אקשן!

 

[poseidon111]

עד כמה שזה ישמע מטופש, הסדרה הכי מצחיקה

שצפיתי בה היתה "נשואים פלוס". מה זאת אומרת צפיתי, עדיין צופה בה ככל שניתן. שום סידרה לא הצליחה להתקרב אליה.
סדרות אחרות הן "אני קלאודיוס" הוותיקה ועכשיו "גיהנום על גלגלים".
אני חובב גדול של סרטי תעודה ובמיוחד כל מה שקשור להיסטוריה. עדיף ימי הביניים ומלחמת העולם השנייה.

 

[דאגרוטיפ]

תוכן אליטיסטי פלצני לפניך.

אמליץ לכם על שניים שצפיתי ממש לאחרונה.
הראשון - "7 הסלילים של יונה וולך"
אוטוביוגרפיה תיעודית, מסע קולנועי אל עולמה של יונה וולך, משוררת אגדית ופורצת גבולות, שמתה בגיל צעיר, מותירה אחריה מיתוס ושובל מעריצים. יותר מ-25 שנה לאחר מותה, מתגלים שבעה סלילי הקלטה מהראיון שהעניקה וולך לעורכת הלית ישורון לפני מותה. בראיון, מתוודה וולך על המסע שעברה בחייה הקצרים: המשיכה לשיגעון, הסמים, המפגש שלה עם אלוהים ועל הסכנות שבכתיבה. הסרט שוזר את עדותה של יונה וולך על חייה בראיונות עם הלית ישורון, מאיר ויזלטיר ודמויות מרכזיות בחייה, בקטעי ארכיון נדירים משנות השישים ועד לשנות השמונים, בשירים שלה שמובאים בטיפוגרפיה אנימטיבית, ובקטעי אנימציה שמתחקים אחר הדימויים, החזיונות והמחשבות של וולך. "7 הסלילים של יונה וולך" הוא מפגש מסעיר ומטלטל עם אמנית יוצאת דופן, שחידתה לא נפתרה עד היום.
http://www.youtube.com/watch?v=5Lq7TUELXXQ
-
השני - "מלנכוליה" של הבמאי השערוריתי לארס פון טרייר.
כמו רוב יצירות המופת האמיתיות, "מלנכוליה" הוא סרט צלול ופשוט לכאורה, אך מאחורי הפשטות מסתתר תחכום קולנועי רב. הדוגמה המובהקת היא המבנה של הסרט. שלושת החלקים שלו – הפרולוג המופשט, החצי הראשון הריאליסטי והחצי השני הפנטסטי – משלימים זה את זה באופן מבריק. הפרולוג מטעין את החלק הראשון באירוניה ומייצר ציפייה מלאת חרדה. מצד שני, החלק הראשון מצליח לעצב עולם קולנועי אנושי ואמין מאוד, המאוכלס בדמויות בשר ודם, שהופך את החרדה לגורלן בחלק השני לחזקה ולמטלטלת. לא לכל הצופים יהיה כוח ל"אירופאיות" הניואנסינית הזרה ונטולת העלילה של החלק הראשון, אבל מה שלא יהיה, ה"אמריקאיות" התכליתית והמהודקת של החלק השני לא תוכל להשאיר אף צופה אדיש.
http://www.youtube.com/watch?v=wzD0U841LRM&feature=player_embedded

 

[seelinewoman]

הסרטים שלי

מגנוליה של פול תומס אנדרסון.
ארוך יחסית, אבל זה הסרט שגרם לי סוף סוף להבין ולאהוב גברים כבני אדם:

http://he.wikipedia.org/wiki/מגנוליה_(%D7%A1%D7%A8%D7%98)

יש שם קטעים בלתי נשכחים של טום קרוז בתפקיד חייו, שהוכיח שהוא יודע גם להיות שחקן ולא רק מנייריסט.


לילות כביריה של פליני

החלון האחורי של היצ'קוק, שגרם לי להביט מאז אחרת על שכניי ולבחרו טוב יורת את הדירת שאני גרה בהן.

לא יודעת אם אלמודובר מדבר אלייך. אני עפר לרגליו, באופן כללי, גם כשהסרט שלו לא מבריק יש לו משהו לומר

האחרון שלו, העור בו אני חי גרם לי לצעוק בראבו באולם הקולנוע כשהוא נגמר.

טרנטינו תמיד נהדר, במיוחד המוקדמים שלו. ג'קי בראון, למשל.

לא יודעת איך את עם קולנוע בריטי, אבל אני מתה על הסרטים של מייק לי. כל כך אנושי ופשוט. מדויק ונקי.

 

[דאגרוטיפ]

איתך ב-מייק לי, ופליני כמובן.

אבל, הטוב ביותר של פליני בעיניי לפחות הוא לא אחר מאשר
"שמונה וחצי"
ואם במאים איטלקים, אז פאזוליני הגדול מכולם. (ואולי בכלל מכל הבמאים כולם)

 

[seelinewoman]

פאזוליני כתב את התסריט של כביריה

ואת פליני אני אוהבת בלי קשר לכלום.
פשוט מתה עליו.
כביריה הוא אחד הראשונים שלו בעידן האיטלקי החדש שלאחר מלה"ע השנייה
כך שיש לו חשיבות גם בתולדות הקולנוע האיטלקי.
את הסרט הזה אני אהובת בגלל הסיפור שלו.
ראיתי אותו לראשונה בגיל 21, ומאז האהבות שלי נראות כמו האהבות של כביריה.
פליני הוא אחד היחידים שאני יכולה לראות עוד ועוד.
אבל אני חייבת לומר שאת 8 וחצי לא יכולתי אף פעם לראות מההתחלה עד הסוף.
הפרעות הקשב והריכוז שלי משגעות אותי שם.

אם כבר במאי איטלקי, אני מתה על ננו מורטי.
יש לו משהו עדין שמדבר אליי.
אי של שקט גרם לי לבכות, על האבא והילדה הקטנה שלו. ראית?

 

[דאגרוטיפ]

כן, בטח.

סרט קטן ויפהפה.
את פותחת איתי מערכה קולנועית איטלקית, אני סינמפילית שתדעי.
(בנוסף לביבילופילית)
באשר לפליני גדלתי עליו, כמו גם על פאזוליני.
פאזוליני אהוב עלי במיוחד היות שהוא משורר בראש ובראשונה,
ורק אחר כך כל השאר.
יש ספר נפלא בהוצאת רסלינג שנקרא "קולנוע של שירה" על פאזוליני
ממליצה לך בכל ליבי, אם יזדמן לך וזה.
ואם קולנועים איטלקים, אז לא ניתן להתעלם מזה שהוכתר כגדול
הבמאים בעשור האחרון: פאולו סורנטינו. (מחיר האהבה)
- קטע יפהפה מתוך הסרט בשילוב תמונותיו של מודליאני. -
http://www.youtube.com/watch?v=kfBo7AYfTIE&feature=related

 

[poseidon111]

זה הזמן המתאים להוציא הכל החוצה בבת אחת.

אז את סינמפילית
ואת ביבילופילית
ואת__________
ןאת__________
ואת__________

נא השלימי את החסר במקום המתאים.

 

[דאגרוטיפ]

עוכרת.

נפקנית.
וברה.
פוס, אני מיד אעלה פוסט על קולנוע דרום קוריאני.
הבמאי האהוב עלי: קים קי דוק.

 

[poseidon111]

זה בטוח יעניין מאוד.

ובאותה הזדמנות אנא תני סקירה על התפתחות הקולנוע המונגולי.
אני ממתין בדריכות...

 

[דאגרוטיפ]

- די, פוס. אתה סונט בי?

תאמר שאתה מתקנא ביהירות הנשגבה שלי.

 

[poseidon111]

מתקנא זו לא בדיוק המילה שהייתי בוחר.

 

[דאגרוטיפ]

תבחר בזו המועדפת, אני ממתינה

 

[poseidon111]

"יש גם כאלו, וצריך להשלים עם העובדה המצערת".

 

[דאגרוטיפ]

נולדתי לנשגבות, מצטערה.

הגיע הזמן שתשלים עם העובדה הפעוטה, הזניחה הזו.

 

[poseidon111]

אני מוכן בתנאי שתסכימי איתי שנישגבות אינה

מתבטאת בהצהרות חוזרות ונשנות, אלא במעשים חוזרים ונשנים.
אנא עדכניני במעשייך הנשגבים שבוצעו לאחרונה.
כי ממה שאני יודע, הם ארציים להחריד...

 

[דאגרוטיפ]

חחחחחחחח

לא התנפקתי בסופש! נותרתי בסירובי האצילי.
זו אנטרפטציה של זו שלחששה לך.
אתנפק רק עם נשגב ממני, או לכל הפחות כמוני.
ואגב פוס, היותך חברי זו כבר ארציות המהווה משא
לא מבוטל על כתפיי הנעלות.

 

[poseidon111]

כשכתבתי "לאחרונה" התכוונתי ל15 שנה האחרונות.

אני ממתין.

 

[דאגרוטיפ]

אוקיי:

תרמתי את גופי לנשגב, לטהור, ולמטריד מכל: לאמנות.
בזכות מעשה אצילי זה, ניתן היה לגעת בנקודת-הנצח שבהיותי אדם.

 

[רינתי77]

או! עכשיו את מדברת!