בהודעות
בלילה מגיעים הסיוטים.
סאם מתעורר, שטוף זיעה, בטוח שהוא עולה בלהבות. הוא שוכב במיטה, רועד, נושם נשימות רדודות שלא עוזרות להשקיט את האימה. החלום חוזר על עצמו: לוציפר נמצא שם, צוחק, מברך אותו בבואו לוויאטנם כשהלהבות שואגות סביבו, ממיסות עור ובשר ועצם, עד שדבר לא נשאר מסאם מלבד אבק ופתיתי אפר.
ואז הוא מתעורר.
הוא שוכב במיטה, בעיניים עצומות, מותח אצבעות ידיים ורגליים; מוודא שהוא נושם אוויר ולא אש. הוא ממשש את הבד החלק של הסדין, את המרקם הגס מעט של השמיכה. הוא מוודא שהכל אמיתי וחד וברור ופחות מטושטש בקצוות כמו בחלום. החדר שקט פרט לקולות המאוורר והנשימות החפוזות שלו. דין ישן בחדר השני וסאם מתרומם ממיטתו ופוסע בשקט על כפות רגליים יחפות לכיוון החדר של אחיו. דין ישן כמו שהוא ישן תמיד; סכין מתחת לכרית ואקדח מתחת למיטה, אבל הוא נראה רגוע כפי שלא נראה כבר שנים. בסאם מתעורר הדחף הילדותי להיכנס למיטה יחד עם דין, לחבק חזק את אחיו הגדול ולקבור את ראשו בחזהו כמו שעשה כשהיו ילדים. הוא רוצה את תחושת הביטחון שדין משרה עליו, אפילו מתוך שינה, אבל הוא יודע שזה בלתי אפשרי.
הוא נאנח, מעביר את ידו בשערו פעם אחת נוספת ועושה את דרכו לכיוון חדרו.
החדר של סאם נדמה לו כחסר אוויר לחלוטין ואין שם אפילו חלון שהוא יכול לפתוח. סאם יודע שתחושת החנק היא מטאפורית ולא אמיתית (הוא יודע שיש מאווררים שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה, שמסננים את האוויר אל תוך מערת העטלף שלהם ומספקים להם אוויר טרי לנשימה כל הזמן), אבל הוא בכל מקרה עובר על פני החדר שלו ומטופף במורד המדרגות לכיוון החדר המרכזי. הוא מדליק מנורה קטנה, מתיישב ליד השולחן וקובר את פניו בכפות ידיו.
אם המשפט הראשון הותיר אותו חבול ורצוץ, אז המשפט השני הותיר אותו פגיע וחשוף בצורה שכמוה לא חש בעבר. הוא זוכר את דבריו של קאס, שסאם עכשיו פגוע בצורה שאפילו הוא לא מסוגל לתקן, ומחניק גניחה. הכאב, הייסורים שנגרמו לו בעקבות המשפט— הוא לא זוכר כאבים כאלו. אפילו לא כשדין הכריח אותו להפסיק עם דם השדים.
סאם יודע שהוא צריך ללמוד לחיות עם הכאב, שהכאב משתלם, אבל לפעמים הכאב חד מדי, מעוור מדי, וסאם מרגיש שהוא לא מסוגל לשאת אותו יותר.
הוא שומע נשימות רכות מעליו ומרים את ראשו. הוא לא מופתע לגלות שם את דין, השיער שלו מעוך על פניו בצד אחד וקוצני בצד אחר. דין מעביר אצבעות בשיערו ומתיישב באנחה ליד אחיו. הוא מותח את רגליו מתחת לשולחן הגדול, משלב את ידיו מאחורי ראשו ומביט בתקרה.
"חלום רע?"
הקול של דין הוא חצץ על דבש, צרוד ועמוק משינה. סאם יודע שהוא לא ער לגמרי, שהוא מותש מהקרב עם הג'ין, אבל ערני מספיק כדי לשבת איתו. סאם מעריך את זה מאד.
"כן."
"גמדים או ליצנים?" דין מנסה להתלוצץ, אבל החיוך שלו קלוש והעיניים שלו מודאגות. הקמטים הקטנים בזויות עיניו נפרשים כמניפה כשהוא מכווץ עיניים ונועץ מבט שקול באחיו הקטן. "סאם."
סאם נאנח ונשען לאחור בעייפות. "אש," הוא מודה.
קשה לו להודות בחולשות שלו אל מול דין; קשה לו לומר עד כמה הניסיונות, המשפטים האלו קורעים אותו לגזרים מבפנים, שוברים עצמות ומסובבים גידים. דין מכר את הנשמה שלו לשד דרכים כדי שסאם יחיה. הוא שמר על סאם כשהיה קטן. הוא היה שם בשבילו במשך כל הזמן הזה ואפילו יותר. וסאם רוצה לעשות את זה בשבילו - הוא רוצה להיות שם בשביל דין כמו שדין היה שם בשבילו. הוא רוצה להגן על אחיו הגדול, רוצה להראות לו עד כמה הוא חשוב לו.
אבל לפעמים דין לא מבין את זה, וסאם מתאפק שלא לצרוח מתסכול.
"סאמי..." דין משפשף את עיניו בעייפות ונשען קדימה. "אפשר להפסיק, אתה יודע--"
"דין, לא." סאם נושם עמוק. "לא. אני יודע מה אני צריך לעשות. אנחנו צריכים לסיים עם זה, ולסגור את השערים של הגיהינום לנצח. קראולי לא צריך להסתובב חופשי. ואנחנו צריכים למצוא את קווין. וזהו זה." כשהוא מרים את עיניו אל אחיו הוא רואה איך שפתיו חשוקות במרדנות, אבל הוא יודע שדין לא יגיד מילה. כל עוד סאם כנה איתו, הוא ימשיך איתו לאורך כל הדרך.
"תרצה לאכול משהו?" דין שואל לבסוף, בחוסר רצון. הוא מתרומם מכיסאו. "אפשר להכין סנדוויץ'... אני חושב שצ'ארלי קנתה לחם לפני שהיא עזבה. או אולי--"
"זה בסדר, אני לא רעב." והוא באמת לא רעב. הוא סובל מצמרמורות חום וקור, הברכיים שלו נוקשות, וכשהוא מתאמן במטווח שלהם הוא יותר מפספס מפוגע במטרה. אבל הוא לא רעב. הוא לא מסוגל להכניס שום דבר לפה. הוא מעדיף לשבת ליד השולחן ולנוח, עד כמה שהוא מסוגל.
בשקט ששורר סאם מרגיש את הנוכחות של דין לידו כמו כבשן. גופו של דין מפיץ חום וסאם אוגר את החמימות הזו ברעבתנות. הוא מתאפק שלא לשלוח יד אל דין ורק להחזיק בו. דין עומד לידו, מתנשא מעליו כמו שהוא יכול רק כשסאם יושב, ונושם. סאם נושם איתו. השתיקה נמתחת סביבם, עוד ועוד, עד שלבסוף דין נאנח, מניח את ידו על ראשו של סאם, טופח פעם או פעמיים ואומר לו לנסות לישון לפני שנפנה לצאת מהחדר המרכזי.
סאם מסוגל להרגיש את המבט של אחיו נעוץ בו לעוד רגע ארוך נוסף לפני שהוא נעלם במעלה המדרגות.
~
כשהוא מתעורר בבוקר הצוואר שלו תפוס והאצבעות שלו לחות וכשהוא מתרומם ומתמתח שמיכה גולשת מגבו. דין, הוא חושב, ומרים את השמיכה. הוא מקפל אותה ומניח אותה על השולחן לפני שהולך לחפש את אחיו.
דין לא שם, אבל בחדר של סאם יש פתק שאומר שדין יצא ושהוא יחזור, ושלסאם אסור לעשות שטויות! שיישאר בבית וינוח ויאכל את ההמבורגר שדין השאיר לו.
סאם מגלגל עיניים ומכניס את הפתק לכיסו. הוא פונה לכיוון החדר שלו כשסחרחורת תוקפת אותו לפתע. הוא מרגיש גבוה בצורה מגוחכת, העור מתוח מדי על השלד, כמו שלא חש מגיל 22.
וקר לו. כל כך קר לו.
סאם משפשף את עיניו וקורס כנגד הקיר, נושם עמוק, פנימה והחוצה. פנימה והחוצה. שוב ושוב.
זה לא עוזר.
סאם מייחל שדין יהיה שם עכשיו; שהוא יוכל להתקפל כנגד הגוף החם של אחיו ולאחוז בחולצה שלו שמריחה כמו בית; שדין יהיה שם כמו שהוא שם תמיד, בשבילו. נושא אותו, פיזית לעיתים.
היד הימנית שלו כואבת והראייה שלו מטושטשת (וממתי ליד החדר שלו יש עוד חדר?) וכשהוא מושיט אצבע זהירה אחת כדי לשפשף את עיניו היא חוזרת מכוסה באבק והלב של סאם מפרפר בחזהו.
״דין,״ הוא מנסה לומר, מלעלע, משתנק על פתיתי אפר שנתקעו בגרונו. ופתאום הכפור האיום שחש מתחלף בכבשן וסאם נאבק לקרוע את חולצתו מגופו, אך ללא הצלחה.
הוא לא זוכר מה קורה אחר כך מלבד חושך וזוועה.
