האיש והילדים נסעו לחופשה ל 5 ימים ונשארתי בבית לבד.
כשאנשים שמעו שנשארתי לבד בבית היו שלוש תגובות עיקריות:
פליאה למה לא הצטרפתי (לא הרגיש לי מתאים לאור הרכב החברים שאיתם הם נסעו).
ברכו אותי על האומץ (?)
שאלו אם אני צריכה חברה.
בהתחלה זה הרגיש מאוד מוזר.....בית ריק אבל עשיתי מזה גם חופשה לעצמי: קמתי יותר מאוחר, חזרתי מהעבודה בלי הטירוף של להספיק לאסוף מהצהרון. ארוחת ערב עם ספר (בלי להדליק מחשב וטלביזיה)
אני מניחה שלבד בבית עם חיות בית זה עדיין נחשב "לבד"?
ביוני הקרוב יש לי איזה 10 ימים לבד.החלטנו השנה שאני אקח את הילדות לארץ ואבא שלהן יחזיר אותן (ובאמצע יהיה לנו זמן ביחד בלעדיהן). נראה איך יהיה... נראה לי שאנסה לתזמן נסיעת עבודה לחלק מזה
ואם הם נוסעים לאנשהו, זה בחלקים, אף פעם לא כולם.
אני לא מתלוננת - העבודה שלי מאפשרת לי לעבוד מהבית לפעמים, אז יש בקרים פה ושם שאני לבד וזה מצוין. לפעמים אני גם נוסעת לכנסים ואז אני אפילו ישנה לבד. אבל לבד בבית יותר מבוקר אחד ברציפות, לא יצא.
לעיתים בקיץ האיש יוצא לטיול כולל לילה עם הילדים וחברים ואז אני לא מצטרפת. בעבר קרה יותר עכשיו מעט מאוד. בהתחלה היה לי קשה אבל עם הזמן למדתי להנות מזמן האיכות הזה לבד הוא כייף מאוד.
.
יצא לי גם שני לילות פעם לדעתי אבל אצלי זה היה כשהייתי בחופש אצלך אני מבינה זה היה בימי שגרה, אז לדעתי גם זמן האיכות פחות איכותי מימים של חופש מלא בבית ללא ילדים
.
ושלא ישמע שאני אמא מזניחה, אני אמא טוטלית. נמצאת כל יום אחה"צ עם הילדים מכינה איתם שיעורים, לוקחת לחוגים, מארחת חברים, עושה ימי כייף ועוד פשוט לפעמים צריך את השקט הזה להטען מחדש.
אם נוסעים עם הילדים, אז שנינו נוסעים.
אם הוא נוסע לענייני עבודה, אני נשארת עם הילדים.
 
בקרים בבית לבד אני אוהבת. אני לא בטוחה שאהנה להשאר לבד בלילה בבית ריק.