פינה חמה

פינה חמה


הי לכולכן, קצת באיחור, אבל הנה נפתחה הפינה החמה של חודש יולי.
המטרה היא פעם בחודש לעצור רגע ולתת תשומת לב לחלק חשוב שקצת נשכח בטיפולים הרפואיים- החלק הרגשי והנפשי. זוהי הזדמנות טובה לחשוב ביחד על כל הקונפליקטים והקשיים הרגשיים שמתעוררים- התמודדות עם הסטרס, שינויים בזוגיות, הורות בצד הטיפולים, שחיקה, התלבטויות, דילמות התמודדות עם לחץ, חרדה ואי-וודאות וכן הלאה. זה המקום להעלות שאלות, תהיות, מחשבות ובהחלט גם להגיב אחת לשנייה. מבטיחה להיות כאן אתכן ולנסות לענות גם דרך הכלים המקצועיים שברשותי.

והפעם לאור המצב, ספרו מה שלומכן? איך אתן משלבות את הטיפולים עם המבצע? איך אתן מתמרנות עם הילדים? האם הסטרס גובר, או שאולי דווקא המלחמה נותנת פרופורציות? מוזמנות לשתף בנושא הזה או בכל נושא אחר שתרצו.

עכשיו תורכן
 
מברכת על פתיחת הפינה.

יותר קל לדבר על כל הצדדים הטכניים של הטיפול, על הקשיים הפיזיים, הזמן, הכסף. ויותר קשה לחשוב על מה שעובר עלינו, ברמה הרגשית. את זה גם בני הזוג וגם החברים לא תמיד יכולים להבין. ואולי זו גם דרך של המנעות כי אם נתחיל לחשוב אולי לא יהיה לנו את הכוחות להמשיך ולהתמודד.
לפעמים אני מרגישה שבכל הטיפולים האלה אני כבר לא מכירה את עצמי.
דרכים ששימשו אותי בעבר כבר לא מתאימים. לא מצליחה להתרגל למצב, למרות שהוא כבר כמעט שנה אז אי אפשר לומר שהוא זמני. מנגד אני שכל כך צריכה ארגון וסדר לא יכולה להתארגן מראש לטיפול, הרי הוא מתחיל כשמגיע לו המחזור, ואז הכל משתנה בהתאם. (ואצלי השנה גם המחזורים לא סדירים). וגם אז אי אפשר לתכנן כי הכל תלוי בתוצאות המעקב. מרגישה כמנותקת ליותר מחצי חודש כשאני בטיפולים.
ואם בזוגיות או במשפחה, דברים שאוהבת בדרך כלל כשאני הורמונלית יכולים להוציא אותי מדעתי. מכל שטות לחוצה ועלולה לצעוק על הבת. ומתקשים לתכנן אפילו בילויים משפחתיים (בנופש הייתי אמורה לקבל מחזור ....)
אז כשאני כבר לא מכירה את עצמי, מאיפה מוצאים את הכוחות להתמודד?
 
שוקלדמנטה היקרה- תשובה

הי, העלית כמה נקודות ואנסה להתייחס לכולן.

ראשית, את מעלה את השאלה עד כמה אפשר לשתף אחרים במה שקורה בטיפולים, וגם אם משתפים האם זה רק מציף תחושות קשות אצלנו, או שבכל זאת יש פורקן ומענה. אני מניחה שהתשובה היא גם וגם.. לפעמים השיתוף מועיל, נותן פרספקטיבה ומחזק ולפעמים הוא רק מעצים תחושת בדידות ותסכול. עם הזמן לומדים עם מי וכמה ומתי ומהם הגבולות המדוייקים לכל אחת. בכל מקרה, לא הייתי ממליצה להישאר עם זה לבד, וכדי למצוא מקורות תמך (כמו הפורום המקסים הזה למשל). וכמובן, באופן כללי, אם יש אישה שמרגישה שהכל פשוט יותר מדי מומלץ לפנות לגורם מקצועי אובייקטיבי ותומך כדי לעבור את התקופה הזו.

את מתארת קושי מובן מאוד להסתגל לתפקיד הפסיכולוגי הזה של "מטופלת פריון" שפתאום נכפה עליך שגורם לך אולי מטבע הדברים גם לשינוי בזהות עליו את מדברת "כבר לא מכירה את עצמי". כתוצאה מהשינוי הזה, ששוב, הוא אולי מבלבל אבל הוא גם מובן מאוד, תארת גם נסיונות שלך כן להרגיש שליטה על דברים שבהם את חזקה כמו למשל ארגון וסדר שנשמטים בין האצבעות כי פתאום יש תלות במחזור ובטיפולים. כל אחד מהגורמים האלה בפני עצמו ובודאי שניהם ביחד בנוסף על גידול בתך, עבודה, חיי נישואים, מלחמה וכו' (שלא לדבר על ההורמונים
)גורם לסטרס גדול. את מספרת על חוסר סבלנות, חוסר חשק לדברים שמהם נהנית פעם וצעקות על הבת.

אז קודם כל, אפשר להבין מאיפה כל זה בא ואני רוצה מאוד לחזק אותך על היכולת שלך לשים לב שמשהו לא עובד לטובתך ופוגע בך ועל הרצון לשנות אותו. זה לא מובן מאליו ומעיד על כוחות נפשיים. שנית, טכנית, עד כמה את דואגת לעצמך לאחרונה? לבילוי עם חברה טובה, לדייט עם הבעל, אפילו סתם ללכת לישון מוקדם, או להביא בייביסיטר שתהיה איתך בימים מתישים במיוחד או כל דבר אחר שעושה לך את זה ונותן לך את הפאוזה הזו למלא את המצברים ולהתאוורר? שעה כזו בשבוע יכולה לעשות הבדל של עולם ומלואו ולחדש את הכוחות להתמודד.
בנוסף, אולי זה הזמן להוריד קצת את הרגל מהגז מבחינת הציפיות שלך מעצמך. התפקוד שלך עכשיו הוא שונה, לא טוב יותר ולא רע יותר, פשוט שונה כי האנרגיה הולכת כולה ליצירת חיים חדשים. את מגיבה נורמלי למצב שאינו נורמלי. תורידי קצת ציפיות מעצמך, תתגמשי, תחמלי את עצמך וזה בסדר אם ב-ד-י-ו-ק עכשיו לא תעשי דברים מסוימים. לא יקרה כלום ואפשר לעשות אותם גם בעוד חודשיים נניח. במילים אחרות, הרעיון הוא להוריד גורמי לחץ בחיים נוסף על הטיפולים למינימום ההכרחי- גם אירועים מבחוץ וגם הלחץ על עצמך מבפנים.

מה דעתך?

לגבי הזוגיות לא פירטת, אם תרצי לפרט יותר את מוזמנת ואשמח לנסות לענות.

מאחלת לך מכל ה-
כל טוב ובשורות טובות במהרה

טל
 
לגבי מילוי המצברים, בדרך כלל דואגת

החלטתי לעצמי שמשלבת בימי הטיפול, בדיקות... כליום שפוגשת את הרופאה, משלבת רגעים לעצמי, קניית משהו לפנק, פגישה עם חברה...ביום ההחזרה בילוי עם הבעל יושבים בבית קפה, SHOPING יחד...
ואולי בגלל זה יותר קשה לי הפעם, בגלל כל המצב לא עשיתי כלום, לא היה חשק לכלום.

לגבי העומס משתדלת לשחרר ולהקל על עצמי במה שיכולה, למדתי גם לקבל עזרה. לדחות גיליתי שכבר אין טעם, זה נכון בשלבים הראשונים של הטיפולים, אחרי כמעט שנה של IVF ולפני כן טיפולים אחרים, כבר אין לאן לדחות. טיפולי ה- IVF הגבירו את העומס, צריך ללמוד איך להכניס אותם לעומס החיים.
 
למעלה