גרי, אני לא יורד לסוף דעתך
קודם כל אני סבור שהפירוש שנתת לאותו כלל של הרמב"ם איננו מוצלח. הוא אינו בא לקבוע סדר חשיבות בין המעשה והספקולציה, בחינת עיקר וטפל, אלא בא לומר שבענייני ספקולציה אין שום חובה ואין שום צורך להכריע בין הדעות השונות, משום שביהדות אין דוגמות של חשיבה, כמו שיש בנצרות האלילית, ואני סבור שהן מצויות גם באיסלאם, שאיננו אלילי. ואילו לגבי המעשה חייבים להכריע, שהרי המעשה אמור להיות משותף לכל המאמינים, שלא תהיה התורה כשתי תורות. זהו גם אחד הביטויים של תפיסת אמונתה של היהדות, שבה "עיקרי האמונה" (הספקולציה) אינם כלל עיקרים, והם שונים ומשתנים מאדם לאדם, אלא שכולם מתגלמים במציאות במעשה המצוות שהוא אחד לכולם.
ליבוביץ אכן הסיק מן העובדה שאין ביהדות דוגמות של חשיבה, שהספקולציה טפלה למעשה ואפשר גם לוותר עליה. כנגד מסקנה זו בדיוק יוצא בוזגלו ואומר, שגם אם הספקולציה משתנה מאדם לאדם הרי היא תמיד נוכחת יחד עם המעשה, מפניו, מאחוריו או מצדדיו, ומכאן שאי אפשר לוותר עליה והיא מהותית ליהדות. אני אומר שהספקולציה אכן מהותית ליהדות, אבל לא באשר היא יהדות אלא באשר היא דת, שכן הספקולציה מצויה בכל הדתות.
בקטע האחרון אתה מיחס את הדברים לי ("מה שעולה ממה שכתבת"), אבל אני לא אמרתי כדברים האלה, ולכן איני יודע מה כוונתך בזה. לא כתבתי בשום מקום שלמחלוקת יש תפקיד מרכזי, ולא פירשתי בשום מקום את אותו הכלל של הרמב"ם שהוא נועד לשמר את המחלוקת הרעיונית. אין הכוונה מלכתחילה לשמר את המחלוקת אלא שאין שום עניין להכריע בה. יש מחלוקת - טוב. אין מחלוקת - גם טוב.
אבל הרמב"ם גם מביא רעיון חשוב אחר. המחלוקת שבהלכה למעשה, גם אם חובה להכריע בה, יש לשמוע וגם לשמר את כל הדעות, גם אם רק אחת מהן נקבעת כהלכה. מכאן המחלוקות הרבות שאנו מוצאים בגמרא (גם במשנה וגם בתלמוד).