את לא לבד פה.
חוסר זמן וכזה.
אכן הייתי בהופעה, עם אביה ואסתי, ושלל חברי הפורום כמובן.
לא התחשק לי הופעה. אני בתקופה אחרת של חוויות אחרות.
וכבר תקופה שההופעות הפסיקו לגרום לי לסיפוק נפשי, או לרגש כלשהו.
הרגשתי באוויר, עד היום, כאילו לא משנה כמה כואב אפשר להגיע עם הפלייליסט, איבדתי תרגש.
היום ההופעה התחילה, אני לא אשקר שתהייתי "מה הטעם."
השירים עברו, ושירים שכאבו לי בעבר עברו מול העיניים, צבטו מעט, אך לא יותר.
קפצתי והשתוללתי, כרגיל, מהתחברות אמיתית.
ואז בא אם כבר.
קשה לי להתחבר לעצמי הפנימי כרגע.
אבל השיר הרג אותי.
עוד מהמנגינה העיניים שלי נהיו לחות,וכבר שהמילה הראשונה פרצה התחלתי לבכות כמו ילדה שהתפוצץ לה משהו נגד העיניים
הרבה יכולים לראות את זה כחולשה
אבל זה מה שאהבתי ביהודים, שהייתי בוכה בלי סיבה ממשית, לעין, לעצמי.
שלתת מודע שלי משהו במילים, בלחן, בנגינה ובהגשה מרגיש נכון.
תקופה כנראה. המחסומים חזרו.
אבל אני כל כך שמחה שהגעתי היום.
הרגשתי משוחררת שוב. אחרי המון זמן שפשוט לא הרגשתי, התהלכתי כמו זובי, חסר רגש או אכפתיות.
התגעגעתי גם לאנשים, חיבוקים עם אנשים מסויימים גרמו לי להרגיש כל כך טוב.
שכחתי שחלק גדול פה הם אנשים שליוו אותי תקופה.
אתם לא היהודים.
אבל אתם הנשמה מאחורי הדבר העצום הזה.
קצת מוזר לענות על השאלון הזה אחרי ההופעה.
אבל לעצמי? מתוך ההופעה, כנראה שאקדיש את אם כבר.
ולמישהו- לאביה, את אצלך בעולם.
הייתי רוצה לראות מישהו ספציפי. אבל זה כבר לא יקרה.
תודה למחבקים, לשיחות, ולחיוכים.
לא משנה כמה רחוק אני אלך.
זה הבית.
