לא ולא. האישיות שלי לא השתנתה כלל
אם כתבתי ש
אישיותי השתנתה, זאת ודאי היתה טעות. האישיות שלי לא השתנתה בכלל. נותרתי אותה בת זקונים מפונקת, עם הפתיל הקצר (אבל גם עם יכולת הסליחה והמחילה הגדולה
), הדמיון המפותח, האכפתיות, ועם אותם תחביבים ואותן תהיות קיומיות אינספויות (טוב, היום אני עפה על עצמי חופשי, זרמו).
ויחד עם זאת, אני לא אותו בן אדם. באמת סתירה....
אתן לך דוגמה : אם פעם אמא שלי היתה מתקשרת אליי ואומרת לי : "מיכלי.... מה נשמע ? מה את עושה ? אה, באמת ? טוב, אני יושבת פה לבד.... אני יודעת.... מה יש לי לעשות ? רואה טלויזיה....", מייד הייתי נתקפת כאב פנימי עצום כזה, ממש כאב שאפשר להרגיש אותו, ואז מייד הייתי אוספת את עצמי ואת הילדים ונוסעת אליה.
היום, כשמגיעות שיחות כאלה (ואגב, הן כבר מתחילות להתנהל אחרת גם מצידה....) אני מקשיבה לה אמנם, ואני באמת מזדהה איתה, אבל כבר אין בינינו סימביוזה מושלמת כזאת, שאם לה קשה אז אני חושבת שאוטומטית גם לי צריך להיות קשה ושצריך לעשות מעשה. אני עדיין מאוד אכפתית כלפיה (כלומר, לא הפכתי אדישה), אבל מה שאני מרגישה עכשיו
זה
אמפתיה, ויותר מהכל, אני קשובה לעצמי. אם אני
רוצה ללכת אליה כדי לשמח אותה קצת, אני נוסעת. אם לא, אז לא. ובכל אופן, כבר הרבה יותר קשה לעשות עליי את המניפולציות האלה, ואין שם יותר פחד ובהלה.
זה גם עונה לשאלה השנייה שלך. לפעמים התגובות הראשוניות שלי חוזרות להיות כמו שהיו פעם (פחד, רצון לרצות את כל העולם וכו'), ואז אני באמת צריכה לעבוד על עצמי כדי לשנות.
אז זה באמת שינוי אדיר, וכלפי חוץ הוא ממש מורגש, אבל זה לא שינוי אישיותי.
