ממש אבל ממש לא
אף אחד לא מסייע ופותר בעיות בשיחה אחת ובטח לא רק בשיחה שכוללת רק דיבורים.
זה שהמדינה לא ממנת תקנים רבים למקצועות הטיפולים זו בעיה של המדינה ולא של סקטור מקצועי ספציפי.
הלוואי שהייתה לנו אפשרות לעזור לכל האנשים בכל הבעיות בכל הקשיים כל הזמן.
התפקיד של העו"ס אינו מסתיים בשיחה או "טיפול בשיחות", ומי שעושה רק את זה, חוטא חטא גדול למקצוע מבחינתי. אתה צודק שאין מספיק שעות , אין מספיק שיחות ואין מספיק זמינות .
אנחנו לא מצילים ואף עו"ס לא מציל אף אחד ע"י שיחה. אנחנו עושים עבודה רב תחומית שרובה נסתר מעיני הציבור שלא שותף לה. לא מתוך כוונה להסתיר. אלא שאין לנו זמן ואנרגיות מיותרות לשווק את העשייה שלנו. העשייה היא בתחומי מדיניות, קהילה, חברה ולא רק במקום הצר של הטיפול בפרט. הפתגם לתת חכה ולא דגים הוא בסיס מקצועי, אבל בהעדר חכות אני אלך לחפש אותן אצל הממשלה.
כסקטור מקצועי, זהו הסקטור המקצועי שמחוייב יותר מכל לחברה ולפרטים בה. אני לא בא לנפנף בכמה שאנחנו טובים. אבל להאשים את השליח מאחורי מקלדת מבלי להבין את המציאות המורכבת והסותרת בה אנחנו פועלים זה לעג לרש.
דוגמא מיני רבות- בית חולים. בקרית קופ"ח שואלת למה מר כהן נשאר באשפוז במחלקה הפנימית.הצוות יודע שמר כהן ערירי ואינו יכול לחזור לביתו, או שבמהלך האשפוז פונה מביתו (קורה לצערינו), העו"ס תבצע שמיניות באויר כדי למצוא למר כהן פתרון דיור, של מי התפקיד הזה? והיא תעשה איתו שיחה על העדפותיו לדיור, אבל בהחלט לא תפתור את בעייתו בשיחה, היא רק תעשה בירור עדיפות, אח"כ תמצא פתרון דיור והמסגרת בקהילה תמשיך בפתרון סוציאלי. פתרון סוציאלי הוא לעתים יותר חשוב מפתרון פסיכולוגי או פסיכו-סוציאלי.
מאבקים חברתיים, קהילתיים ואף מאבקים במדיניות הרווחה הקלוקלת של המדינה. תמיד יש אשמים ואני מוכן לקבל את האשמה שלך .
אגב אנחנו לא חברים של אף אחד- בחיים הנורמטיבים אנו נמצאים בכל התחנות החיים מתחנות שמחות של פודנקאות, ועד לתחנות עצובות של קשישים , חולי ומוות. בשיקום יש רגעי סיפוק ויש גם רגעי שפל ומלחמה סיזיפית.
כן לעתים קרובות אנחנו הדון קישוט המודרני ולא, אנחנו לא לוקחים כסף מהלקוחות שפונים אלינו בשירות.
