להיות בחו"ל ולדאוג לארץ

[פרפרי אהבה]

להיות בחו"ל ולדאוג לארץ

בשעה טובה השבוע חתמנו סופסוף על החוזה- לא יודעת אם לשמוח ולהתרגש או להיכנס להיסטריה, כרגע זה הכל משולב.
לשמחתי הייתי חכמה והלכתי לפגישה עם הקאוצ'רית שעבדתי איתה בעבר ועשינו תוכנית עבודה מסודרת- כך שהכל די מאורגן ויש עזרה מטעם העבודה של הבעל.
אז זה קורה וקורה בעוד חודש וחצי- אימא'לה ואיזה כיף ביחד

ביום שחתמנו רציתי לספר להורים שלי אבל לא רציתי בטלפון (הם יודעים כמובן על הרילוקיישן אבל רציתי לומר שהחוזה נחתם) והחלטנו לנסוע לשם יום למחרת. באותו לילה- אמא שלי הקפיצה אותנו להגיע אליהם הבייתה כי אבא שלי התעלף. בסוף התברר שהוא היה עם חום ורמות סוכר גבוהות מאוד (סוכרתי).
בסוף רק כמה ימים אח"כ- אמרנו להם וגם בשלבים כי פחדנו מהתגובה הבריאותית של אבא שלי לבשורה.

אחותי העלתה משהו (אומנם בניסיון אכזרי להוריד אותי מהרילוקיישן אבל בסדר...

)- מה עושים במקרה כשמישהו בארץ חולה/נפצע

איך מתמודדים עם הדאגה מרחוק

באיזה שלב מגיעים לארץ בגלל מקרה כזה-בכל מצב

 

[ניריתסקוטלנד]

מה עושים במקרה שמישהו בארץ חולה, זאת

שאלה שעולה כאן מידי פעם ואין תשובה אחת. זה נורא להיות רחוק כאשר זה קורה.

כל מקרה לגופו כמובן. קודם כל המצב הכללי שלך, האם יש לך אפשרות לשלם לכרטיס טיסה, מול התועלת שלך שם, מול הקושי של להיות רחוק. שמעתי על אנשים שיש להם כסף משוריין כל הזמן למצב כזה.

יש עוד המון דברים שקשים בהגירה, אני עזבתי את ישראל כשאמא שלי היתה עם סרטן סופני, ידעתי שזה יגיע

דווקא יש יותר שמחות שאנחנו נאלצים לוותר, גם זה מאוד קשה.

 

[forglemmigej]

מסכימה עם דבריך

נסיעות לארץ זה לא ענין של מה בכך ובמיוחד מאמריצקה שזה רחוק ויקר, אני מכירה לא מעט ישראלים באירופה שאין להם כסף לכרטיס לארץ והמשפחות בישראל ממנות את הנסיעה וגם את השהות (רכב פלאס מגורים בחינם) ומאירופה זה יותר זול וקרוב אפילו.
השאלה אם ההסכם החתום הוא סביר להוצאות קיומיות בסיסיות ,את זה אפשר לראות רק לאחר זמן.

 

[topgear2]

שאלה קשה אבל עם הזמן פשוט לומדים לחיות

עם הדאגה הזו ומשלימים עם העובדה שלא תוכלי להיות שם תמיד
אי אפשר להחליט מראש באיזה שלב מגיעים לארץ זה תלוי בכל כך הרבה דברים
אני נמצאת באירופה אז הטיסות זולות וקצרות יותר ולמזלי עד היום לא נאלצתי לטוס לארץ בגלל מקרה חירום.
לפני מספר חודשים אבא שלי עבר ניתוח בהרדמה מלאה והדאגה הייתה גדולה מכיוון שהוא חולה לב
אבל לא יכולתי לטוס כי הבת שלי הייתה קטנה ועדיין לא היה לה דרכון
היה מאוד קשה להיות רחוקה ולקבל דיווחים רק בטלפון והחשש מהגרוע מכל ממש השתלט עליי כי ידעתי שאין סיכוי שאני יכולה לבוא לארץ ולהשאיר את הקטנה.

עכשיו יש לה דרכון וזה עוזר לי להיות שקטה ורגועה יותר ועם זאת הדאגה תמיד שם.
אני החלטתי לא להגדיר מראש אילו מצבים מצריכים שנגיע לארץ אלא להחליט אם וכאשר יקרה משהו

אני בנוסף דואגת גם מהמקרה ההפוך
איך מתמודדים כאשר מישהו חולה/נפצע כאן ואין את התמיכה והעזרה של המשפחה? זה גם מעסיק אותי המון ועדיין לא הצלחתי להשלים עם המרחק מהבית

 

[topgear2]

ובשעה טובה על חתימת החוזה

גם אנחנו טסנו חודש וחצי אחרי שהחלטנו לעזוב
וזה הרגיש כמו רכבת הרים מטורפת בדיוק כמו שאמרת : אימאלה וכיף ביחד

 

[Boston Guy]

אם תקפצי לארץ כל נפילת סוכר - תפשטי רגל

קפיצת חירום לארץ מניו יורק יכולה לעלות בקלות יותר מ 2,000 דולר (7,000 ש"ח בשבילך - קלטתי שאת עוד חושבת בשקלים).
כשטסתי בהודעה של 5 שעות מראש להגיד שלום אחרון לאימא שלי (לא הגעתי בזמן - היא כבר לא הייתה כשנחתתי) - הכרטיס עלה יותר מ 3,000$. ורק שבועיים לפני זה הייתי בארץ.
אחותך לא אכזרית - היא מציאותית.
את צריכה להבין שגם אם הכסף אצלך צומח על עצים - לוקח כמעט יממה להגיע מארה"ב לישראל. ומכיוון שהכסף אצלכם ממש לא צומח על העצים - את לא תוכלי להרשות לעצמך לעלות על מטוס כל פעם שמישהו בארץ חוטף שפעת.
דברים יקרו - ואת לא תהיי שם.
זה חלק מהחבילה - דברים שעליהם את מוותרת לטובת החלום של לגור בניו יורק.

 

[Mottek]

כבר ענו לך תשובות טובות ונכונות

אין לי הרבה מה להוסיף. אני יכולה לספר לך שחמי היה בבית חולים לניתוח "פשוט" (הרדמה מלאה כן, ממש "פשוט") ורק אחרי שהוא יצא מהניתוח חמתי התקשרה אלינו להגיד שהכל בסדר. אנחנו אפילו לא ידענו שהוא נכנס לניתוח כי הם לא רצו להדאיג אותנו.
אנחנו החלטנו שאנחנו מגיעים רק במקרי חרום ממשים. מעבר לזה שזה יקר לטוס לארץ, אני יכולה לשבת ולכסוס ציפורניים בדיוק כמו שאני יכולה מכאן.

 

[רזאי]

מתמודדים כי אין ברירה.

לאבא שלי מצאו גוש בריאה. הוא עבר המון בדיקות, כל בני המשפחה היו בלחץ. אני נאלצתי לעודד אותם מרחוק (וגם שלחתי אליהם את הבנים הגדולים שלי שבישראל). ההחלטה היתה שאני אסע רק אם יגידו שהגידול ממאיר, והוא יכנס לניתוח. לשמחתנו הכל בסדר, ואני נשארת כאן, אבל היתה תקופה מאוד מלחיצה.
לפני שנים היינו על מלגת סטודנט בארץ רחוקה, וסבא שלי נפטר. אז לא התאפשר לי מבחינה כלכלית להגיע, וזה באמת היה מאוד קשה. אין לי ספק שאם זה היה קורה היום, הייתי עולה מיד על מטוס לארץ כדי לתמוך בבני המשפחה שלי.
אולי צריך להגיע להחלטות לפני הנסיעה, באילו מקרים טסים לישראל ובאילו לא. קשה לחשוב בצורה שקולה בזמן המשבר עצמו.

 

[קסם מעשית]

קל זה לא

אין תשובה אחת למתי מגיעים לארץ, או אך להתמודד שרחוקים. למשפחה בארץ יש שתי דרכים להתמודד עם מצבים של חולי. או שיפעילו עלייך לחץ מאוד לא מתון לבוא עכשיו כי X חולה/ לא מרגיש טוב/עובר ניתוח, או שיסתרו ממך את המצב עד שהוא יסתיים. ובעצם, זה מסלול דו כיווני, אני בטוחה שגם את לא תגידי הם כל דבר, ולא תרצי להלחיץ אותם.

במקרה האישי שלנו, אני ובעלי, והמשפחה של בעלי נוקטים בגישה של לא לספר עד שאין צורך. אנחנו מדברים פעם בשבוע, ומעדכנים בדברים החשובים והגדולים, ואם יש משהו ממש חשוב, אז מדווחים בדיעבד, מלבד מקרי חירום (טפו טפו), אני לא רואה סיבה ליידע על כל דבר.
לפני כמעט שנה אימא שלי עברה צינתור. אני החלטתי לא לנסוע, פשוט ניטרלתי את הרגש כדי להגיע להחלטה. לטוס לישראל לשבוע, כדי לשבת עם אימא שלי שתהיה בטיפול נמרץ ואפשר יהיה לשבת איתה שעתיים ביום.... אימא שלי הפעילה עלי את התותחים הכבדים והמון לחץ שאני אבוא לשבת לידה, ועדיין חשבתי רק על בעלי שעובד על פרוייקט חשוב ווהילדות הקטנות בבית, שלא לדבר על המחירים המטורפים של כרטיסי טיסה..... אחותי הקטנה נסעה, וקבענו שאם יהיה מקרה חירום, אני אהיה על המטוס הראשון, אחרת אין טעם שאני אגיע. 6 ימים אחרי הניתוח של אימא שלי סבא שלי נפטר, ולא נסעתי. את הפרידה מסבא שלי עשיתי שעזבתי את הארץ, ואני יודעת שהוא לא היה רוצה שאני אבוא כדי לשבת שבעה עליו, אני בטוחה שהוא העדיף את הפרידה שעשינו לא בקליפורניה. זו הבחירה שלי, ואני לא מתחרטת לרגע, למרות שקיבלתי על הראש מהמשפחה של בעלי, ומאימא שלי, ומאוד נשמות טובות שלא מכירות אותי ולא מבינות את החיים שלי.

 

[Et tu Brute]

הרי אין תשובה לשאלות האלה...

"מה עושים כשמישהו חולה" - זה לא רק שזה משתנה מאדם לאדם, גם אצל אותו אדם זה משתנה מסיטואציה לסיטואציה (הרי אפילו לשאלה "איך להתמודד עם דאגה לאדם קרוב כשגרים איתו באותו בית" אין תשובה אחת חד משמעית).
אי אפשר להחליט על חוקיות מסוימת, מתי טסים לארץ ומתי לא. פשוט חיים את החיים, ובכל פעם שקורה משהו, מתמודדים מחדש. וזה נכון אגב גם לארועים משמחים שקורים בארץ.

 

[noaronen1]

מתוך מניסיון עם אמא שלי לפני חצי שנה

מעולם לא הרגשתי קושי עם המרחק מההורים שלי. פעם ראשונה שזה היכה בי היתה בנובמבר שבלי הודעה מוקדמת אמא שלי חלתה מאוד ואושפזה. המשפחה כל הזמן הרגיעה, אבל היא עברה ניתוח ודברים התדרדרו ועדיין הם אמרו לי לא לבוא. זו הפעם הראשונה שהרגשתי את התסכול של להיות רחוק מהמשפחה בסיטואציה שכזו וחוסר האונים.
הסיטואציות הללו מאוד בעיתיות כי צריך להחליט אם קמים ונוסעים ואם באמת מדובר במשהו רציני או לא. והתסכול הוא שזה לא כמו בארץ שאת נכנסת לאוטו ותוך כמה שעות את במקום. זה מורכב, זה לא פשוט ואי אפשר בכל פעם לנסוע. אני טסתי ומזל שטסתי, יכולתי גם למצוא אמא לא בחיים.
כן - לפעמים מספרים בדיעבד - ואני ביקשתי מהמשפחה שלי באחת הסיטואציות לא לעשות את זה יותר - הסברתי להם שאני חזקה מספיק כדי לשמוע חדשות לא נעימות ושלא יסתירו ממני מידע כי זה מאוד מעליב אותי ואני חושבת שהם הבינו וקיבלו. זה תהליך וזה רגיש, ובסופו של יום את תצטרכי לקבל החלטות לפי הלב ולא לפי שום דרך אחרת...