טרילילילילה |במבה|
יצא כזה טיפה ארוך יותר מדראבל. אופס.
ושוב: איירין/קייט, הוגוורטס AU, הפעם בדירוג R ליתר ביטחון ואזהרה על אזכור לאונס, 1,068 מילים.
את החלק הראשון של הפיק אתם יכולים לקרוא למטה יותר בעמוד בשרשור הראשון של הפרויקט, את החלק השני אתם יכולים לקרוא
כאן.
~
"טוב!" קוראת קייט, קולה מהדהד במגרש. "אימון מצוין!" היא נוחתת באוושת אוויר על הדשא, ושחקני הקבוצה מתאספים סביבה. השמיים בהירים באופן נדיר למדי, וקייט נהנית ממזג האוויר הנעים ומסביר הפנים לשחקני קווידיץ'. אביב, התקופה האהובה עליה. השלג נמס לאיטו תחת רגליהם, והאוויר נושא איתו ריח של פריחה חדשה, של משהו מעבר לקסם.
"ו-?" שואל אדוארד מאנצ'לו, זוקף את גבותיו ומחייך, רחב ומלא ציפייה.
קייט מגלגלת את עיניה. תסמכו על אדוארד לדרוש ממנה את הכל או לא כלום. "ואני חושבת שיש לנו סיכוי לא רע לזכות בגביע." היא מחייכת. קול תרועה עובר בין חברי הקבוצה, והם מחליפים ביניהם כיפים וטפיחות שכם. קייט מעבירה יד בשיערה ונאנחת. "אל תחגגו לי מוקדם מדי."
כולם מתנפלים עליה.
~
כשקייט יוצאת מהמקלחת ישנה מישהי מוכרת שמחכה לה בחדר ההלבשה. היא תמיד נשארת אחרי כולם, נהנית מהרוגע וההקלה שגופך עוטה אחרי אימון, מנסה כמה מהלכים חדשים על הלוח, מסדרת את סל הכביסה, ולפעמים זה חוזר לנשוך אותה בישבן. אמבושים הם לא דבר חדש. לפחות היא לא עירומה לחלוטין הפעם.
קייט מטה את ראשה בשאלה, ואיירין מספקת תשובה: "שמעתי שאת הבחורה לפנות אליה בכל הנוגע לשיקויים." היא משלבת את ידיה. קייט ניגשת לתא שלה, מוציאה משם מברשת, ומחליקה את שיערה. איירין עוקבת אחריה במבטה.
"את בחמישית, אני ברביעית. במה בדיוק אני יכולה לעזור לך?"
"אז עשית מחקר, אני רואה." איירין נשמעת הרבה יותר מדי מרוצה.
"זה בית ספר קטן."
"את מדברת כאילו יש לך למה להשוות."
"ולך יש?" שואלת קייט, ספק מתוך סקרנות אמיתית-ספק כתגובה לזלזול של איירין.
היא תשאלה כמה סלית'רינים משיעור שיקויים לגבי הבחורה עם השיער השחור והתפוח. הם ידעו להגיד לה בלי הרבה עיכובים ששמה איירין אדלר, שהיא תלמידת שנה חמישית, ושלא כדאי להתעסק איתה. למה הם דווקא לא אמרו. אבל יש לקייט תחושה שהיא עומדת לגלות.
"חינוך חובה וכל השטויות האלו של המוגלגים," היא אומרת כלאחר יד, אבל עם גאווה מסוימת בקולה, גאווה שקייט יכולה להבין אך לא להזדהות איתה.
לזה קייט לא ציפתה. "הו." זה כל מה שהיא מסוגלת להגיד.
איירין מחייכת בסיפוק.
קייט משיבה את שרביטה לתא, ומוציאה משם את בגדיה. "איכפת לך להסתובב?" היא שואלת.
"כמובן," אומרת איירין מפנה את גבה אל קייט. "כל מה שתבקשי." יש בדיחות בקולה של איירין, ובמקום להיעלב, קייט מוצאת זאת נחמד למדי. מלבד קבוצת הקווידיץ' (במקרים מסוימים), שכנראה מכירה את הצד האמיתי ביותר שלה, אנשים לוקחים אותה ברצינות תהומית משהו, ומאז שאחיה כבר לא בהוגוורטס, מעטים הם המקרים בהם צוחקים עליה באופן שכזה.
"ילידת מוגלגים בסלית'רין," אומרת קייט, כשההפתעה מפנה מקום להתרשמות.
איירין מגחכת, כל גופה זז יחד עם זה. "הדרך שלי לגדולה. עורמה ושאפתנות משיגים לי את מה שאני צריכה."
"ומה את צריכה ממני?" היא שואלת, מתחילה להתלבש.
"שיקוי פולימיצי." קולה של איירין מעומעם על ידי החולצה שקייט בדיוק לובשת, והיא דיי בטוחה שלא שמעה נכון.
"מה?" היא מוציאה את ראשה מבעד לצווארון, מסדרת את שיערה.
"שיקוי פולימיצי," חוזרת איירין, קולה יציב, בעל תהודה, כאילו היא לא מבקשת ממישהי שהיא בקושי מכירה לעבור על חוקי בית הספר בשבילה.
קייט עוטה את גלימתה, אומרת, "את יכולה להסתובב," ואז, כשאיירין פונה אליה שוב: "בשביל מה לעזאזל את צריכה שיקוי פולימיצי?"
איירין מושכת בכתפיה. "דבר."
קייט פורצת בצחוק. "לא, לא," היא מנענעת בראשה. "אם אני מתכוונת לעשות את זה בשבילך, ואני מדגישה את האם, כמובן, אני צריכה לדעת בדיוק למה זה משמש. נימוסים."
איירין נאנחת, ידיה נופלות לצידי גופה. קייט חושבת שזה ילדותי להפליא, וקצת מקסים, ובכלל, יש לה מזל שהיא מעט מכשפת, עם העור הבהיר שלה והגב הזקוף והראש המורם, המבט החותך והקול שגורם לפיה של קייט להתייבש, המסתורין שנדמה להיות כל כך טבעי אצלה, כי את כל אחד אחר קייט כבר הייתה מגרשת.
"אוקיי," אומרת איירין. "שנצא להליכה?"
~
"אז הסיפור הוא כזה – " היא פותחת כשהן על המדשאות, השמש זורחת על גבן וגלימותיהן מתבדרות ברוח, עוצרת, חושבת רגע, ואז, "אבל הוא לא יוצא ממך, אפילו לא לחברה הכי טובה שלך."
קייט נוחרת בבוז בלי להסביר יותר מדי. איירין מקבלת את זה בגבה מורמת, וממשיכה.
"יש בחור, בשכבה השביעית, קוראים לו בלוויג לווינגטון."
"על שם החיה?"
"כן. לכי תביני," הן מחייכות אחת אל השנייה. "בכל מקרה, הוא..." איירין מרימה את עיניה לשמיים כמחפשת אחר מילים. "היה ילד רע."
קייט זוקפת את גבותיה. "אמרתי לדעת בדיוק. את כל הפרטים בבקשה."
"לפחות את מנומסת לגבי זה," זו נשמעת כמו עקיצה יותר ממחמאה.
"קדימה."
"אוקיי." איירין עוצרת, תופסת בפרק ידה של קייט, ונשענת לעבר אוזנה. "הבחור השתמש בקללת אימפריוס כדי לאנוס מישהי, ואם זה לא יותר מדי לבקש, אשמח לשמור את זהותה בסוד," היא לוחשת, קולה נמוך ורציני יותר ממה שהיה עד כה, עצבני, כמעט.
גופה של קייט מתקשח. באחורי ראשה ישנה סקרנות מורבידית שהיא לא הולכת להביא על סיפוקה, והיא מנסה להשתיק אותה כדי שתוכל לעכל את מה ששמעה. הוגוורטס הוא מעין חממה שגורמת לך לשכוח מצרות עולם חיצון שכאלו, וקייט לא ציפתה להיתקל בשימוש המזוויע ביותר לקללת אימפריוס שנעשה מעודו דווקא פה. עולה על דעתה שהעולם היה צועק עליה לבדוק את אמיתות הסיפור עם עובדות, אבל קייט משוכנעת לחלוטין שאיירין דוברת אמת. היא לא בטוחה למה אפילו. תחושת בטן. כמובן, היא לא יכולה לקחת חלק בתוכנית העל הלא ברורה של איירין על פי תחושת בטן. (נכון?)
"מתי?" היא מנמיכה את קולה.
"שבוע שעבר."
"ואיך משרד הקסמים לא עלה עליו?"
"טוב, זה לא התפקיד שלי לבדוק."
"אבל זה התפקיד שלך...לעשות מה, בדיוק?"
"לגרום לסילוקו מבית הספר." איך שאיירין אומרת את זה, זה נשמע כמו הדבר הכי מובן מאליו עלי אדמות.
"איך אני יודעת שאת לא משקרת?"
"את יודעת."
קייט מתרחקת קמעה, בוחנת את איירין. שפתיה מעט קמוצות, והיא לא ממצמצת. פניה חתומות, ונדמה שגם הרוח עמדה מלכת לכבוד המאורע. קייט נושכת את שפתה התחתונה.
"ובכל זאת?"
איירין מלחלחת את שפתיה, ממשיכה לנעוץ בקייט מבט דקה ארוכה. "לא יהיו חבורות, הבחור לא יודה, אין לי אף ראיה לתת לך. רק את המילה שלי. זה קרה."
קייט נושמת עמוקות. היכן שהוא בתוכה מבצבצת הבנה שהיא לא רוצה לחשוב עליה. "אני מאמינה לך," היא מוצאת את עצמה אומרת, תחושת הבטן מתעצמת. (טוב, אז היא כן יכולה לקחת חלק בתוכנית העל של איירין רק על פיה.)
זה צעד דרסטי, ובוודאי יש דרכים אחרות להתמודד עם מה שקרה, אבל משהו ברעיון הנקמה קוסם לה.
"את רוצה שאגיד בבקשה?" שואלת איירין, שמץ מהארסיות הרגילה עדיין בקולה.
קייט מנידה בראשה לשלילה. "אנחנו נצטרך תוכנית."
החיוך הממזרי שב לפניה של איירין. "כבר יש אחת."
"איכפת לך לחלוק?"
איירין תופסת בפרק ידה חזק יותר, ומתחילה ללכת. "בואי."
הן בחצי הדרך אל תוך הטירה, אצבעותיה של איירין עדיין מלופפות סביב מפרקה של קייט למרות שאין בכך שום צורך, כשאיירין עוצרת בפתאומיות ומסתובבת אליה. "תודה." היא אומרת, עיניה נעוצות באלו של קייט, והיא נשמעת כנה באופן שגורם לליבה של קייט להחסיר פעימה.
"אין בעד מה."