מה זה בעצם ביטחון בתהליך?
אגב, זה פוסט שהסתובב אצלי בלב היום.
עושים תהליך, יודעים שיש דרך, לוקחים אנשי מקצוע, מפות וקצת אינטואיציה ויוצאים לדרך.
מה עוזר בעצם?
איך מאמינים?
מה עושים כשיש מכשול?
איך מתגברים על הרצון ל"אינסטנט"?
אז יש מפות "קליניות", יש WAZE (שיתוף חברתי שמגיע מניסיון אישי) - אישית אני מעדיפה את האחרון
יש את אנשי המקצוע המלווים. כל אחד ומי שהוא מתחבר אליו.
לפעמים נתקלים במכשול. לפעמים נתקעים בכלל.
בזמנים כאלה האמונה גם היא קצת "נתקעת". מה יהיה? שחור כרגע. יהיה אור בקצה המנהרה?
עשינו טעות. טעות זה סוף העולם? זה 0 או 100? יש אפור, נכון?
איך מוצאים את האפור. איך קמים מטעות? איך ממשיכים להאמין?
כמי שסובלת מ ADHD סבלנות היא לא הצד החזק שלי. התהליך הזה לא היה קל בלשון המעטה.
בגלל הפרעה הורמונלית שסבלתי ממנה, כל ירידה הייתה קשה. כל ירידה לוותה במאמץ. כל תקיעה הייתה נפילה. ומי היה לי שיוכל לעזור?
אם הייתה עלייה של קילו, זה היה אסון בינלאומי. ואני, שלא הייתי רזה מעולם - לא האמנתי שזה יכול לקרות.
וזה קרה. 50 ק"ג בשנה ואז אחרי עוד שנתיים - שוב ירידה. זה קרה והגשמתי חלום רזה.
למה חשבתי על זה דווקא היום?
כולכם מודעים לימים הלא פשוטים האלה. אני אפילו לא יכולה להתחיל לשים אותם במילים או משפטים.
זו התחושה הדוקרת הזו, פיזית, בלב של משהו שאוהבים ולא נמצא שם יותר.
זה התסכול הזה מהסיוט הגדול ביותר: מנסים לצעוק והצעקה לא נשמעת, אלא הולכת לכיוון הרוח.
כאילו שום דבר ממה שאגיד או אומר ייחשב.
והכי גרוע, שמי הטוב מוכפש לעיני כל וכמה שלא אנסה - כאילו שום דבר.
6 שנים שהקהילה הזו בלב ובנשמה שלי. ליבי זה משורוולים ומשורוולים זה ליבי. תוכלו לשאול רופאים ודיאטניות כאחד.
עד כדי כך ש"ליבי" היא פרסונה בפני עצמה. רק שתדעו, חלק מהחברות שלי מפה בקהילות קוראים לי ליבי, ולא בשמי האמיתי.
לחלק מהרופאים השם שלי לא אומר כלום. אבל "ליבי ממשורוולים" זו כבר סוג של תעודת זהות. זהות ומהות.
ובימים האלה שהלב נשרף מבפנים, כשאני יושבת בעבודה ובעצם "לא נוכחת" ופתאום שמה לב שהשעה כבר 4 אחה"צ וכמעט לא עשיתי כלום.
כמו סוג של מחלה.
זה שווה את האדם העצוב שנהייתי? זה שווה את האיחורים/חיסורים/ יציאה מוקדם הביתה מעצבים?
אני אדם רגשי. כזו אני (וזה המקור לשם "ליבי"). זה הכוח והחיסרון גם יחד.
היום ניסיתי לקחת את עצמי בידיים ולהשליך על התהליך שעברתי בשש השנים האלה.
יש מכשולים ויהיו. זה כמו ילד שנלקח ממני (באופן זמני). זה כואב - ברמה שאני לא מאחלת לאף אחד מכם. אבל ממש.
וגם שלא תתנסו בהכפשת שמכם ברבים.
אבל בסופו של יום יש לי את אחד מאנשי המקצוע הטובים בתחומו. יש לי 6 שנים של זכות ועשייה. יש לי את היושרה לכבד את האחר ולא להפיץ התכתבויות פרטיות גם במחיר הכפשת שמי.
ויש לי את הצדק שבסופו של דבר ייצא לאור בעזרת ה'. והכי חשוב, יש לי אתכם.
בחופשה שלנו, באחד הטיולים, אבא שלי אמר לנו משפט כזה: מה שהשגתי בחיים, ממני השגתי. לא לקחתי מאף אחד ולא דרכתי על אף אחד. אבא שלי הוא איש עסקים, יזם ובעל חברות.
וזה נר לרגליי. כל מה שהשגתי מעצמי השגתי. עבדתי קשה, שמתי את הלב ואת החיים שלי בשש השנים האלה כשהקמתי יש מאין.
אז אני שנתתי ביטחון למאות אם לא אלפי אנשים, הייתי צריכה לקום ולתת לעצמי את אותה תחושה היום. את אותו חיזוק.
ומכאן אני גם מודה לכל התומכים במייל, מסרים, טלפונים, פורום ופייסבוק. אתם נותנים לי כוח.
תודה
