אנסה להסביר
קול הנשמה- הכול האמיתי המואר והאוהב שלנו.
קול החשיבות העצמית- הקול השופט את עצמנו ואת האחרים.
קול הטורף הפנימי- הקול המייאש אותנו.
כששומעים או קול שמייאש אותנו, או קול ששופט אותנו, נזהה שזה לא קול הנשמה.
קול הנשמה הוא קול חלש יותר, כי אותו לא למדנו להכיר... אבל הוא קיים
הוא בטוח, הוא יודע הוא רגוע אוהב ומואר.
אתן דוגמא על עצמי:
לפני כמה חודשים המעסיק שלי הציע לי שינוי תפקיד, לתפקיד קצת יותר בכיר וניהולי.
בהתחלה לא רציתי, חששתי
היו קולות כאלו :"את לא תעמדי בדרישות שלו"
"את לא תצליחי"
"לא כדאי לך"
"למה את צריכה את זה עדיף לך להישאר בפינה המצומצמת שלך" ועוד ועוד
רואים בוודאות שאלה קולות שמנסים לייאש, ששופטים... קולות רעים.
אם קצת נושמים, נכנסים פנימה נזכרים מי אנחנו שומעים קולות אחרים:
" את תצליחי"
"זאת הזדמנות להתפתחות עבורך, גם בפן האישי"
"התפקיד מתאים לך בול"
"את מאמינה בעצמך, ויודעת שאין ספק שתעשי את העבודה על הצד הטוב ביותר"
זה קול הנשמה, הוא רגוע יותר בטוח יותר מאמין.... הוא קיים וישנו, אין ספק.
להגביר את הקול הזה, שלא יהיה חלש ומעומעם. זה קול רך אוהב ולא רשע ומרושע.
רואים את ההבדל בבירור....
צריך לדעת לזהות ולהבדיל בין הקולות השונים, ולהקשיב לקול הנשמה
