השבוע צויין ט"ו בא"ב - "חג האהבה"

smile li

New member
השבוע צויין ט"ו בא"ב - "חג האהבה"


וחשבתי על החג הסמלי הזה לא רק כאל חג רומנטי, אהבה שבין גבר לאשה, אלא על המילה "אהבה" בהקשר שלנו עם ילדינו וילדים שזכינו להכיר בדרכנו.
אז נכון, כולנו מתמודדים עם קשיים, מי יותר ומי פחות, אבל לצד אותם קשיים יש נקודות חוזקה, יש עוצמה וכוח, יש אהבה.

במקום ההתמחות הראשון בו עבדתי מאד תסכלה אותי העובדה שכשישנה פנייה של הורים עם בנם/ביתם, ההתייחסות היא בראש ובראשונה לנקודות הקושי, להפרעות ולאבחנות הבעייתיות. נקודות החוזק, הדברים בהם הילד מצטיין והתחומים אותם הוא אוהב... כנראה נדחקו לפינה ולא תמיד בכלל זכו לציון. ולמה? הרי בזכות אותן נקודות אור אנחנו שואבים את הכוח! לרוב זו גם נקודת פתיחה מצוינת להתחלת טיפול. ילד הוא לא רק "היפראקטיבי", "בעל בעיה רגשית" או כל הגדרה אחרת. הוא ילד אהוב שלצד כל מעלותיו, מתמודד עם אתגרים וקשיים. המצב שתארתי התבטא בכתיבת דו"חות האבחון, אך גם בהתייחסותם של גורמים במערכת החינוך אל ההורים והילדים, פרט למקרים בודדים. אולי דווקא אותו ילד היפראקטיבי ניחן ביצירתיות מופלאה שאפשר רק לקנא בו? אולי אותה בעיה רגשית איחדה משפחה וגרמה להתקרבות גדולה?

ואני פונה אליכם הורים יקרים, משפחות יקרות וכל מי שרק מכיר ילד/ה אהוב/ה:
רוצים לשתף בדברים המיוחדים שאתם אוהבים אצל הילד/ה?
רוצים לספר לנו איך דווקא בזכות קושי מסויים היה תהליך של שינוי מבורך שאתם מעריכים ומודים על ההזדמנות שניתנה לכם?
אולי אתם רוצים לשתף ולספר - מה אתם אוהבים בהורות? מה היא גרמה לכם לאהוב אצלכם?

כמו שציינתי: כל הורה, אח, קרוב משפחה ואיש מקצוע שרוצה לספר מניסיונו - מוזמן להשתתף!
שרשור שכולו אהבה.
 
מרימה את הכפפה

בדרך כלל אני רק קוראת כאן, ולא כותבת. הפעם, מאחר שמדובר בנושא שקרוב ללבי, גם אגיב.
כן, אני חושבת שאת צודקת.
הנושא הזה של התמקדות רק בנקודות החולשה של ילדים והתעלמות מנקודות הכוח, זו נקודה מאוד כאובה בשבילי.
היא אכן מפריעה לי לא רק בהתייחסות של הורים אלא גם בהתייחסות של אנשי מקצוע.
נכון -- אנשי המקצוע מתפרנסים מהחולשות. ילד ש"הכול אצלו בסדר" (יש כזה?) -- לא צריך טיפול.
זה חמור מאוד לדעתי שאנשי המקצוע מעודדים את הגישה הזאת. כי הגישה הזאת, של "בואו נחפש את כל הבעיות, ונטפל בהן" ממש לא פועלת לטובת הילד.

בעיניי, ילד הוא בראש ובראשונה אדם.
ואני מתייחסת לילדים אותו דבר כמו למבוגרים.
לכל אדם יש יתרונות וחסרונות. וכך גם לגבי כל ילד.
ולדעתי בכלל לא חייבים "לתקן" את כל החולשות.
הרבה פעמים אפשר להעביר את הילד לסביבה שבה החסרונות פחות יורגשו. או שבה היתרונות שלו יפצו עליהם.

לכן, אם איש צוות חינוכי או טיפולי, מזמין אותי לשיחה כדי לדבר איתי על "הבעיות של הילד", מייד אני עוצרת את השיחה, ואומרת:
"רגע, לפני שאנחנו מתחילים לדבר על הבעיות, בוא נדבר על החוזקות. צפית על הילד X זמן. מה ראית?".
זה מאוד קשה להם, אבל בסוף הם מוצאים לא מעט חוזקות. גם חשובות מאוד- מהסוג שמבוגרים בונים עליהן את כל עולמם.
אחר כך אני מרשה להם לדבר על הבעיות.

כנראה שהגישה הזאת משתלמת, כי זה מה שעשה בשבילי הבן שלי בחג האהבה:
 

גרא.

New member
עופרה מהודר,כמה זוטות מתחום הטיפול המשפחתי,

בו התמחיתי,ועבדתי זמן מה.ע"פ גישת הטיפול המשפחתי
המובנה של וירגיניה סטיר,ומנושין,בפגישה משפחתית של כל בני
המשפחה,מבקשים מכל אחד בתורו למנות 5 תכונות טובות,וחמש
תכונות שליליות.הורים על הורים,הורים על ילדים ולהפך.מה שבלט
היתה העובדה,שכלל לא היה קשה להורים/ילדים להתייחס זה לזה בכל
הנוגע לתכונות השליליות. כשהורי הילד במשפחה המדוברת,התבקשו לספר
על תכונות חיוביות של הילד,השתררה דממה.אחרי כמה רגעי מבוכה,אומר
האב,כן,הוא לפעמים מוריד את האשפה המלא למטה,לעגלת האשפה,הצפרדע
הירוקה המפורסמת.בהמשך הדיון,לא ידעו ההורים לציין שום תכונה חיובית
של בנם,בעוד שטענות על התנהגות,ותכונות שליליות,היו בשפע. לכן מסכים
עם התחושה שהורים,חלקם לפחות,רואה שלא בצדק את בנם כגאון/ או מחונן,
מתייחסים רק לאספקט הלימודי,ולא רואים בפועל את היפה,החיובי והמבטיח בו.
מאידך,ביקורת,תלונות,והתיחסות שלילית,יש בשפע.
 
ושאלה אליכם, הפסיכולוגים:

איך בעצם מתפתחת הגישה הזאת, השלילית, של אנשי המקצוע?
האם כך מלמדים באוניברסיטה? להתמקד בבעיות?

(אני עזבתי את לימודי הפסיכולוגיה אחרי התואר הראשון, אז לא יודעת מה לומדים שם בתואר השני...)
 
אענה כאשת מקצוע

אצלי לשמחתי לא התפתחה גישה שלילית. גם הלימודים שלי בעבודה סוציאלית ובטיפול בילדים לא התמקדו כלל בחולשות או בבעיות, אלא באדם כולו כשלם. להיפך, למדנו שבטיפול צריך קודם כל למצוא את הכוחות - הרי איתם אני עובדת, אלה "כלי העבודה" שלי, אותם אני שואפת להעצים.

בפגישות עם הורים אני רואה שהרבה פעמים הם מתמקדים בקשיים ובבעיות וכשאני שואלת במה הילד מוצלח, מה הכוחות שלו, מה היכולות המיוחדות שלו.... הם הרבה פעמים מתקשים. זאת משום שהבעיות הם אלה שבולטות לנו ומפריעות לנו. הדברים הטובים הם טובים.... כמו שמי שמדברת עם חברה על בעלה לרוב תתלונן על דברים שמפריעים לה, ולא תתקשר במיוחד כדי לספר לה איזה ארוחות ערב מעולות הוא מכין, או איך הוא יודע להקשיב לה כשהיא חוזרת עצבנית מהעבודה.
 

גרא.

New member
עופרה מהודר,אי אפשר להתייחס בהכללה גורפת

אל גישה שלילית של אנשי מקצוע,לפניות של הורים,כפי שציינתי בדוגמה שהבאתי,
חשוב להבין שלחלק מההורים,כמובןן לא לכולם בהכללה גורפת,קל יותר לדבר על קשיים
של הילד,במקרים רבים דיבור כזה,מאפשר להורים לדבר זה עם זה,כיוון שכאן יש לרוב
הסכמה,מה שחסר בתקשורת היומיומית שלהם.שוב אחזור ואזכיר את גישת הטפול
המשפחתי המובנה עליה כתבתי קודם לכן.ע"פ הגישה הזו,כאשר אין תקשורת ישירה
בין הורים,אחד הילדים מקבל תפקיד של פציינט מזוהה,כאשר דרך הבעיות שלו לכאורה
ההורים מצליחים לתפקד.אם זו ההבחנה,הטיפול שנועד תחילה להנתן לילד,מועתק
לטיפול זוגי/משפחתי.כשהילד רק צופה משתתף.
 

גרא.

New member
עופרה בהמשך לדברי הקודמים.חייב להדגיש כי

אחת הסבות שהורים מדברים על התנהגות שלילית של הילד,זה משום שרק כך
יכולה לעבור תקשורת ביניהם.הבעיות של הילד,מקשרות,ומאחדות אותם במידה רבה
יחד הם הולכים לפסיכולוגית לדבר עליו,יחד הולכים ליום הורים,ויחד לטיפולים.כך
למעשה[יש ילדים שמבינים את ההקשר הזה,וממשיכים להיות בעייתיים,כי רק כך יש להם
שני הורים.אפשר להמשיך ולדבר על הגישה הזו.אבל המטרה היתה להתייחס לבעייה שהועלתה
בתחילת הדיון הזה.
 
תגובה למעיין וגם לגרא

התמונה שעולה משילוב כל התשובות בשרשור הזה היא שבעצם כוווולם - מטפלים, מטופלים והורים -- נוטים לדבר בטיפול יותר על קשיים ובעיות, ופחות על יתרונות וחוזקות.
האם זה בגלל שבכלל בחיים אנשים נוטים לקחת את הטוב כמובן מאליו ולהתמקד ברע?
או בגלל שטיפול, באופן ספציפי, נתפס כ"מקום שבו מדברים על בעיות"?

כך או כך, נראה שלטובת כל הנוגעים בדבר -- ובעיקר הילדים -- חייבים לשנות את זה.

כי מילא שאנחנו המבוגרים מדברים בינינו על X או על Y.
אבל אצל ילד -- הדברים שהמבוגרים סביבו מדברים עליהם, הם הבונים את דימויו העצמי!
 

smile li

New member
אני מנסה לחשוב כיצד הגישה התפתחה...

אולי דמיון למודל הרפואי מטפל-מטופל: אתה הולך לרופא ומתחיל לספר את התלונות שלך בכדי למצוא להן מענה. אתה לא מספר על הדברים התקינים, אלא תמתקד במה שזקוק לתיקון. זה מעגל שכבר לא ברור מה קדם למה: ההורים פעמים רבות הם אלו שמציגים את הבעיות של הילד ולא מציינים את החוזקות והפסיכולוגים לא אחת מתעדים את הקשיים ודוחקים לצד את הצדדים החיוביים שבילד.

אבסורד, אבל פעמים רבות שאני מבקשת מהורים לתאר את בנם, הם אלו שמספרים: "מאז שהוא קטן הוא מפריע בבי"ס, מתחצף, לא מכין שיעורים..." או במקרה הטוב: "הוא ילד נבון אבל..........". לקבל מידע לגבי הדברים הטובים והאהובים שיש בילד זה לא המקרה השכיח שאני נתקלת בו וכאמור, אולי ההורים מוקירים ומעריכים, אבל חושבים שפסיכולוג מעוניין לטפל בקשיים ואין צורך לתאר את הדברים התקינים או אלו שאפילו ניתן להתגאות בהם. אני חושבת שאיש מקצוע טוב צריך לצד תיעוד הקשיים לבקש מההורים תיאור של אותן נקודות אור, הרי בסופו של דבר, לרוב אלו הכלים שאיתם נעבוד ונגיע לתוצאות המיוחלות.
 
למעלה