בהמשך לדיון הקודם עולה השאלה של מיצוי החיים
רובנו לא ממצים את החיים שלנו אנחנו נותנים במה
לפחדים שלנו שלמעשה זה דומה יותר למוות (כפי
שאנחנו תופסים אותו) כל עוד אנחנו לא מאפשרים
לעצמנו הרבה דברים שאנחנו רוצים ואנחנו עוצרים
את עצמנו בגלל פחד, בושה או כל דבר אחר וכשאנחנו
מסתכלים על הסובבים אותנו ואנחנו רואים שחלקם
עושים דברים שאנחנו מאוד היינו רוצים לעשות
ואנחנו חיים בתחושת החמצה שלא העזנו לעשות
דברים שאנחנו מאוד אוהבים.
וזאת באמת תחושה של מוות של חידלון כי אנחנו
לא באמת חיים אנחנו לא ממצים את החיים האלה
לעשייה מבורכהת לעשייה באהבה, ובעצם למה לא?
למה לא לתת לעצמנו את מה שאנחנו באמת רוצים
וכל סיבה שניתן לעצמנו היא סה"כ תירוץ שבא להרגיע
להצדיק את המקום שבו אנחנו נמצאים.
אני לדוגמה כל פעם דחיתי את הטיסה שלי לבנים שלי
שחיים בחו"ל (יש לי פחד טיסה למרות שאני טסה לאילת)
וכל פעם תירצתי לעצמי תירוצים למה לא לטוס. עד
שהבנתי שאין לי ברירה ויש "עזרים טקטים" כמו
כדורים ולמרות שאני נגד כדורים ובטח מהסוג הזה
זה עדיין לא מספיק כדי להשאיר אותי כאן. אז בחודש
הבא אני טסה אליהם וכמובן שמיד הלכתי לרופא שירשום
לי כדור הרגעה לטיסה וזהו.
ואני מקווה להמשיך לנהוג ככה גם לגבי הרבה דברים
אחרים בחיים שלי.
