צריכה מקום לשתף ולפרוק....

[שרון ל 1]

צריכה מקום לשתף ולפרוק....

החיים מתקדמים. אני מתקדמת. מתפתחת.
בעסק שלי, בחיים האישיים, כבנאדם.
את מרגישה שאת נמצאת על הגל, והחיים פשוט נפלאים.
נכון, כואב קצת פה, כואב קצת שם, אבל ממשיכים להתגלגל.
את קולטת שהרבה מהחלומות שלך מתחילים להתממש, וממש מרגישה בנאדם נורמלי... לפעמים אפילו שוכחת מהכאב...
ימים ארוכים בעבודה, הרבה על הרגליים, המון בנסיעות. עצמאית. צריכה לקרוע את ה^$# כדי להתקדם ולהתפתח. ורצוי בקצב הכי מהיר שאפשר.
ואז יש יום רע. והכאב משתלט. לוקחת קצת כדורים, סובלת את תופעות הלוואי, עושה עוד טיפולים, אבל ממשיכה כרגיל.
ואחרי חודשיים את קולטת שבעצם את כבר חודשיים הולכת על ביצים. וכבר חודשיים שמשהו לא לגמרי בסדר. ושאת לא 100%.
"תקופה רעה". כך אני קוראת לזה. יש אותן מדי פעם. פעם ב... תלוי בעונה
תקופה רעה, כשמה כן היא. כמו טורנדו - היא באה והולכת, ומשאירה אחריה הרבה נזק...
ופתאום נופל האסימון. את לא 'רגילה'. ולעולם לא תהיי.
לא משנה מה תעשי, לאן תפני, ועד לאן תגיעי, תמיד יהיה איתך את הדבר הזה שאת לא יכולה להפטר ממנו.
ושביום בהיר אחד הוא יכול להשתלט לך על החיים, ואכלת אותה.
כי הוא השתלט. וזה כבר לא לגמרי בידיים שלך.
ואז מגיעות כל המחשבות המפחידות והמדכאות...
"איך אי פעם אוכל להיות אמא?" "איך אני אתפתח ואתקדם בעבודה?" "מה יקרה אם יום אחד לא אוכל לקום מהמיטה?" "ואם אצטרך עוד ניתוח?"
"מה יהיה עוד 10 שנים?" "ומה יהיה כשאהיה קשישה?" "ואם ואם ואם..."
וכל המחשבות הללו משתלטות על הרגש, ומחזירות לחיים את הפחד ואי הוודאות. את החשש מכאב נוסף. עד איפה תהיי מוכנה לספוג?
ושלא נדבר על המועקה שמציפה. וההתלבטות. כן לספר להם? לא לספר להם? איך להגיד ומה להגיד? לבקש עזרה או לא?
נדמה לי כי המועקה הגדולה ביותר בחיי אדם כאוב היא השיתוף עם האנשים שאוהבים אותו.
החיבוק שלו והמגע שלו באמת עוזרים. אבל כ"כ קשה לו להיות חסר אונים. הוא לא רגיל לזה. ואני רואה את הכאב והעצב בעיניים שלו. וחוסר האונים שלו הורג אותי.
ואם זה לא כזה גרוע, אני אשתלט על עצמי ואתאר את המצב קצת יותר ורדרד... כי בכל זאת, כמה כבר אפשר לגרום לו להרגיש כ"כ רע עם עצמו?
כמה כבר אפשר להיות החלשה והמסכנה? נמאס לבכות ולהתבכיין, וכבר נמאס להישמע קטנונית ונרגנית. וכי גם לאנשים שאנחנו אוהבים יש בעיות משלהם!
ואז מגיעה השאלה: מה עושים עכשיו? ואיך מתמודדים? והאם לפנות לרופא או לא לפנות לרופא? את חזקה וגיבורה או שאת שברירית?
הקונפליקטים הפנימיים האין-סופיים. המלחמה עם עצמך. זו בהחלט המלחמה המתישה ביותר. והמפחידה ביותר. כי אח"כ יהיה לך רק את עצמך להאשים...

ובסופו של דבר?
אף אחד לא יכול להבין את מה שאת חווה.
אף אחד לא יכול להבין כאב של אחר.
והבדידות הזו משתלטת.
ונשארתם רק את והכאב...

 

[nady4u]

ההתמודדות

הבדידות, הכאב, המועקה, וההבנה זוהי התמודדות.
דברייך נוגעים בתחושות שאני עובר...

 

[kikona126]

כל כך מבינה אותך!

אני לא יודעת במה מדובר אצלך.
אבל יכולה לספר שאצלי חלק מהמחלה בא לידי ביטוי בתופעות קדם ויסתים pms. והשבוע זה עבר כל גבול כי כל דבר גרם לי להרגיש רע, ולרצות לבכות.
מן הסתם לא בכית ליד אנשים, אבל אפשר היה להרגיש ולראות עלי שהמצב רוח שלי לא בשמיים... במיוחד בעבודה (כי שם אני מבלה את רוב היום שלי) ועכשיו אני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה, כי הבוס שלי הרגיש את זה עלי, ואני חושבת שהוא חשב שזה בגלל העבודה... ולא יודעת אם לדבר איתו או לא....

 

[עוד יבואו ימים]

כל כך מבינה

וכל כך מזדהה

ראשית, אני מצטערת שאני עונה כל כך באיחור, הפסח הזה, והכאבים שלי הוציאו ממני כל יכולת להגיב או לעשות משהו אחר .

מה שכתבת - כאילו נכתב מפי ממש. אני כל כך מבינה את כל מה שכתבת. גם אני מרגישה, שהנה, אני מתגברת, אני מתקדמת, אני כאילו מצליחה להילחם במציאות ולנצח אותה, וזאת ממש מלחמה יום-יומית, ואולי שעה-שעתית. ומי שמכיר אותי - יוכל להעיד שלא רואים עלילי, ולא מרגישים שאני נלחמת. וזה כיאלו משהו טוב, כי אני כאילו מצליחה להתמודד ממש טוב, ומצליחה להיות "רגילה" אבל.. אף אחד אינו יודע באמת מה המלחמה שאני נלחמת בכל יום, בכל שעה, בכל דקה. אף אחד לא נמצא שם כשכואב לי, אף אחד לא יודע כשכואב לי, ואינ גם לא משתפת אף אחד.
אני יודעת שפעם מישהי כתבה לי כאן שאני לא משתפת מספיק. וזה נכון. אני לא משתפת בחיים הפרטיים שלי, וכאן עוד יותר קשה לי, אבל .. איכהו כאן אני ממש מצליחה לכתוב את הדברים כמו שהם.
הבעיה עם הכאב שהוא באמת מלחמה יומיומית, ובאמת לכאורה, אינו נראה. לכאורה- את אדם רגיל, (אף שבמקרה שלי רואים את הכאב הפיזי, אבל.. בכל זאת,א ני בד,כ מחייכת, ומדברת עם כולם, ונראית מאוד שמחה ועולצת, וגם.. די ספורטיבית וזריזה, למרות המגבלות הפיזיות).אבל הכול - רק לכאורה. בפועל, אני מרגישה לעתים שאני באמת "מתחזה" עוטה מין מסכה של "עסקים כרגיל" על הפנים, ויוצאת אל העולם, שלא מסוגל ממש להכיל כאב או מצב לא רגיל. אנשים לא אוהבים ולא יכולים לשמוע שמשהו לא בסדר, או שאת לא מרגישה טוב. הם מרגישים מאוימים, זה מפחיד אותם, הם מגלים שזה משהו שיכול לקרות גם להם וזה ממש מבעית אותם.
ו.. אינ מיד נכנסת למצב של הכול בסדר, אל תדאגו, אין שום דבר שצריך לאיים על אף אחד, ובסה"כ - אני עדיין אותה מי שהייתי לפני התאונה הזאת. ואת זה - יותר קל לאנשים להכיל.

ו.. כמו שאמרת , בכל פעם שאינ מרגישה שאני אל בסדר, אני מעלימה את זה, ומציירת את זה ורדרד, כדי לא להדאיג ולא להטריח אהובים, אבל.. מצד שני, אני משלמת על זה אחר כך מחיר כבד, כי זה כואב יותר, וכי זה משתק, ואז צריך יותר ימים להתאושש, ולא תמיד אינ יכולה להרשות לעצמי אותם, כי יש לדאוג גם לאנשים אחרים במשפחה, ויש חברים שצריכים אותי ופונים אליי תמיד, כי חושבים שאני סלע איתן ויכול ומסוגל לעשות הכול ולהציל את כולם.
בקיצור, אני לגמרי מבינה את מה שאת אומרת על הבדידות והכאב שהוא בסוספו של דבר - רק שלך ורק איתך.
אינ חושתב שהרגשתי את זה בשיא הכוח ממש לפני כמה חודשים,כשעברתי עוד פרוצדורה כירורגית, וסירבתי לספר עליה למפשחה שלי.
אז.. הלכתי עם חברה, אחרי שהיא שכנעה אותי שלא מתאים ללכת לבד..
ואחר כך כל כך הודיתי לה על זה, כי זה באמת נורא להיות בבית חולים לבד
אבל.. אחרי שעברו ימי האשפוז, וחזרתי הביתה והיה צריך לעושת את כל הטיפול שלא חרי פרוצדורה ולנסוע שוב ושוב לבית החולים, ולהתמודד עם הכישלון של הפרוצדורה- הייתי שוב לבד.
וזה לבד לא פשוט בכלל.
ו.. מהדברים שלך אני מבינה שיש לך בן זוג. לי אין. לא כרגע. הם פוחדים. בכל פעם שהם מגלים שבעצם אינ לא לגמרי "רגילה" כי יש לי פגיעה עצבית שגורמת לכאב- הם נבהלים, ובורחים . אפילו בלי נימוס מינימלי.
אבל. אינ עדיין מייחלת, שיהיה מישהו שיהיה מסוגל להבין שכאב הוא כאב, אבל הוא לא הופךא ותי לאדם פחות ראוי לזוגיות, ולא הופך אותי לאדם פחות מסוגל לתת ולהעניק ולהיות שם בשביל אחרים. כי זה מה שאני עושה רוב הזמן.... רק בשביל אחרים, חברים, חברות.
אני רוצה להאמין, שבן זוג הוא מישהו - שאפשר לחלוק איתו, ושאשפר לסמוך עליו, ולא לגמרי צריך לצייר לו בוורוד.