פינת פוליאנה!
בעקבות תגובתה של מירי לפוסט שלי, החלטתי לייסד את פינת פוליאנה, בבחינת פייק איט טיל יו מייק איט. מה דעתכם? הנה אתחיל.
נפלתי היום במקום שיש בו מדרגות נעות, רק מה? רציתי לעלות ומשום מה ניסיתי לעלות במדרגות היורדות... דעתי הייתה מוסחת... לא הבנתי מדוע המדרגה נכנסת לי שוב ושוב ושוב בכף הרגל וצרחתי, והיו שם כמה בחורים שתפסו אותי והחזירו אותי לקרקע בשלום...
כאן מתחילות התודות:
על כך שלא נפלתי כולי על המדרגות, זה היה יכול להיגמר אחרת לחלוטין.
על כך שהגברים שם הושיטו לי יד וחילצו אותי.
שעליתי לסניף של קופ"ח שנמצא שם וביקשתי עזרה. האחיות לא הסכימו לעזור לי למעט לתת לי פלסטר (שגם אותו שמתי לעצמי כי לא רצו לגעת בי, אני לא שייכת אליהם...). אפילו יוד לא הסכימו לשים לי, ואמרו לי לטוס לקופת חולים כי זה נראה רע (נפצעה לי בסה"כ הבוהן, תודה לאל), ואולי אצטרך תפירה או צילום או משהו רציני, רצו להזמין לי אמבולנס, בשם אלוהים! (לא לאמבולנס קוראים אלוהים).
שהמדריכה, שנפרדתי ממנה היום ותכננו לעשות פגישה כיפית בבית קפה, ליוותה אותי במונית לקופ"ח.
שעלה לי מעט כסף.
שהגעתי לסניף בדיוק חמש דקות לפני הסגירה.
שקיבלו אותי על אף שלא היה לי כרטיס קופ"ח.
שהאחות אמרה לי שזה לא נורא, חיטאה וחבשה, וזה הכול! אמרה רק לשים לב שלא מתנפח או משהו, כי אז כנראה אצטרך אנטיביוטיקה.
שאני ממילא הולכת בעוד יומיים לרופאת משפחה.
שהגעתי הביתה בשלום.
שעורכת הספר משתפת איתי פעולה באופן מקסים.
שרוב הזמן אני בבית ויכולה להרים את רגליים על המיטה בגלל בצקת.
על השותפה שלי.
שאני עוד לא מרגישה את הכאב מהפרידה מהמדריכה, ועוד פרידה מהמדריכה השנייה צפויה לי מחר. בעצם לא תודה על זה. אין לי מושג איך להתמודד בלי מדריכה
.
שייתכן שימצאו לי מדריכה אחרת בקרוב והיא תהיה מקסימה וטובה.
על השיחה עם רכזת ההשמה מוקדם יותר הבוקר. היא מותק אמיתית בדרך כלל.
על המזגן.
שהשותפה חייבת לי מלא כסף (איך אומרים לה את זה, איך?).
על התקדמות בעריכה ועל למידה תמידית.
גם שעורכת ותיקה פנתה אליי להתייעץ והייתי מוחמאת לגמרי, כאילו, מי אני לעומתה עם הידע שלה... ועובדה שידעתי לעזור לה.
שיש בפייסבוק מלא קבוצות מקצועיות.
שיש לי בבית כל מה שאני צריכה.
על הירקות המיניאטורים שקניתי ביריד האוכל ביום שישי. איזה חמודים הם, וגם ממש לא יקרים.
שבאופן כללי יש לי רצון להיטיב עם עצמי ולעשות מה שצריך כדי להבריא מהמחלות שלי שהחמירו.
שאני יותר בצד העוזר מאשר בנעזר, ומבקשת נכונות גם להיעזר כשצריכה.
על מוזיקה שאני אוהבת.
על צבעים.
על היכולת שלי להתחבב - לא תמיד ולא על כולם, כמובן, אבל בגדול יש בי איזה משהו שבגללו אנשים מחייכים אליי ורוצים בטובתי ורוצים לעזור. למדתי שאחד הדברים שהכי עוזרים לי כדי לקבל תשומת לב חיובית מאנשים הוא לחייך אליהם ולשאול לשלומם באמת. להתעניין בקטנה. להחמיא בקטנה.
על כך שאני לומדת (וכמה זה קשה!!!) ועובדת.
שניסחתי סוף סוף עם המדריכה שלי מכתב ערעור למשהו.
שאשלח את זה מאוחר יותר לא'.
שאני משתדלת לדבר יפה לעצמי.
שיש לי מיטה שאני יכולה להעמיס את עצמי עליה עכשיו כי הכאבים מהניתוח בלתי אפשריים בעליל.
טוב, נו. זהו בינתיים. ואיך אתם? מי מצטרף אליי?
