דודי בן אדרת
New member
במהלך השבוע העלית הודעה (מקסימה ותודה לך על כך
מאוד רציתי להגיב עליה אבל כנראה שפספסתי והיא כבר עברה לה לדף אחר
אז הנה אני עושה את זה במיוחד בהודעה חדשה.
הספר,הראשון...אם אני לא טועה, שהזכרת הקפיץ והרטיט את
אני מתכוון ל "שחקנים של עץ"
הספר הזה מלווה אותי מגיל צעיר ואני דווקא התחברתי אליו והתאהבתי בו מהרגע הראשון!
כשהייתי בן 8 או אולי 9, הייתי מתלווה בחופשים גם אני ,ככל הילדים,עם אמא לעבודה,
אמא שלי שעובדת באגף כוח אדם בבית החולים איכילוב וחברותיה היו מוצאים לי עבודות משרד שונות (כנראה זה מה שעזר לי לפתח כישורי עבודה משרדית שעוזרים לי לתפקד נכון בעבודותיי, עד היום).
עד שעה 11.00 כבר הייתי מסיים את כל המטלות וכדי להעביר את השעות הבאות עד 15.00 ולעיתים עד 17.00 בהן אמא מסיימת את עבודתה,
הייתי חוצה את הכביש,עושה קיצור דרך בית המשפט ויוצא הישר לרחבת מוזיאון ת"א שבו צפיתי לעיתים בהצגות שהתקיימו באותם ימים אבל ברוב הימים מהרתי להכנס לספריית בית אריאלה שהיתה ממלכה קסומה עבורי.
בהמון כרכים ענקיים היו מחוברים להם עיתוני ילדים מהעבר הרחוווווווווק ועד לאותם ימים,
אני הייתי עובר עליהם בשקיקה ובפה פעור ומגלה מודעות,פרסומות,ביקורות וכתבות על הצגות ילדים ותאטרוני בובות שפעלו בארץ לאורך השנים וקורא אותם שוב ושוב ולא שבע,
אח"כ הייתי עובר על כללללללל מדפי הספרים, ספר, ספר ובודק האם הוא קשור לנושא, עלילתי או תאורטי, לא היה חשוב לי מה וכך הגעתי ל"שחקנים של עץ"
אני זוכר שהתחלתי לקרוא אותו בספריה עצמה ושמהר מאוד צללתי לתוך הסיפור ואף ראיתי אותו בדמיוני,
עבורי זה היה כמו להבה שהציתה אש גדולה והבנתי שאין סיכוי שאני לא לוקח את הספר הזה הביתה ולא עוזב אותו עד שאני מסיים לקרוא.
זה כ"כ בער בי והיה חשוב לי שמיד רצתי להרשם לספריה ולא נתתי לזה שהספרנית הסבירה לי שאני לא אוכל לעשות זאת, א- כי אני צעיר מדי וב - כי אני לא תושב ת"א, להפריע לי.
רצתי מיד למשרד של אמא ודאגתי שידפיסו לי אישור שהיא עובדת עיריית ת"א ולכן אני רשאי ע"פ החוק להיות מנויי בספריה ואישור וצ'ק ביטחון מאמא
חזרתי אדום ומזיע, נרשמתי וקיבלתי לידיי את הספר שהיה נדמה לי אז כאוצר הגדול ביותר שקיים.
לא זוכר כמה זמן לקח לי לסיים לקרוא אותו
מה שאני כן זוכר ששעות הייתי אך ורק בתוך הספר
הלכתי לישון מאוד מאוד רק כדי לחלום על כל מה שקראתי ולקום מוקדם כדי לחזור לעולם ההוא שהטריף את דמיוני וחושיי.
היו פרקים שחזרתי וקראתי שוב, מיד לאחר שסיימתי אותם רק כי רציתי עוד...
וכל הזמן הזה אני מדמיין את עצמי כאותו ילד-נער שמגלף ראש מפיסת עץ שמצא (למרות שפחות אהבתי לדמיין אותי סובל את הסבל שהוא עבר ברחוב ואח"כ אצל המעסיקים שלו)
אני והוא היינו יחד בביתו של הבובנאי שאוסף אותו לראשונה ושנינו יחד נדהמנו כשהוא פתח את הארון ובתוכו היו תלויות המריונטות המפורטות בספר.
אני חושב שמשם נשארה לי התמונה שאותה הזכרתי פעם בפורום כשדברנו על מריונטות וספרתי שאני דמיינתי שכשאגדל יהיה לי ת' מריונטות ובבית יהיו ארונות רבים מלאים במריונטות כאלה שתלויות ומחכות שאשלוף אותן להצגה הבאה.
כמובן שכסיימתי לקרוא, מיד התחלתי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב
הארכתי את השעיית הספר אצלי מעל לשנה (גם ככה לא היה לו ביקוש כזה גדול) אבל אז הספרניות כבר נזפו בי ולכן החזרתי אותו רק כדי לקחת אותו שוב אחרי חודש לעוד שנה וחצי
לאחר שהספר הושב סופית למקומו במדף הספרים, לא יצא לנו לפגוש זה את זה שוב אבל הספר וזיכרונותיו ליוו אותי שנים!!!
בגיל 19-20,ספרתי לבן זוגי באותה העת, את כל מה שספרתי לכם והוא עשה חיפושים והפך עולמות כדי להעניק לי אותו כאחת ממתנות יום ההולדת שהוא קנה לי
עותק שהיה נראה חדש יחסית למרות שהיה מיד שניה ונדיר להשגה.
ושוב חזרתי לדמיין שאני הוא הנער שנוסע מעיר לעיר, מכפר נידח אחד לאחר, מביט בקהל הרב שמתקבץ באוהל או קהל של שיכורים בהודעה בבר.
באחד ממעברי הדירות שלנו, הספר אבד יחד עם ארגז אוספים נדירים ושוב נפרדנו.
אבל זו לא היתה פרידה סופית...
5-6 שנים אח"כ קיבלתי אותו שוב במתנה אבל רק לזמן קצר בגלל
גיזמו הכלבה ההיפר אקטיבית אבל המדהימה שהיתה לי, אכלה ערמה אדירה של ספרים נדירים שהיו לי.
זהו,מאז הוא עולה בזכרון מדי פעם ואני מחייך לעצמי
והנה את שבת והחזרת אותי לימים ולמחוזות אחרים
