ליידי באבא3
New member
כל מי שעוקבת אחרי יודעת שהביקור המשפחתי המפתיע ביום א' טירגר אותי לגמרי. אני לא יכולה לפרט ואני אשאר עמומה באופן מעצבן קמעה, כי הטריגר הזה הוא א) כ"כ מביש שאני לא יכולה לכתוב עליו ב) הוא משהוא שלגמרי בשליטתי/ אחריותי. ולא, לא היה שום פיצוץ ביני לשאר האנשים. היה סמול טוק מביך (סמול טוק בשבילי זה סיוט) והביקור היה די קורקטי. הביקור המשפחתי הזה פשוט נגע בקצות העצבים החשופים שלי, בכאבים הפנימיים הכי גדולים שלי. זה כמו רעידת אדמה שרעשי המשנה שלה (האפרטרשוק - השוק שאחרי) ממשיכים וממשיכים וממשיכים... ומטרגרים ומטרגרים ומטרגרים... ואני אפילו לא יכולה להראות את זה. המזל שלי הוא שכשהביקור נגמר אמא שלי הסיעה את המבקרים לתחנה המרכזית ואח"כ תודה לאל ( או תודה לה) היתה לה פגישה משלה, כך שיכולתי להסתגר בחדרי ולבכות בשקט (אבא שלי חצי חירש ולא שומע), למרות שרציתי לבכות בנהמות. המזל שלי הוא שהיום הייתי עסוקה למדי ולא היה לי זמן לעצור לחשוב על זה, אבל ביום ד' אני אצטרך לדבר על זה עם הפסיכולוגית וזה מן הסתם ירסק אותי. לפחות היא תחמיא לי שאני מדברת על מה שממש כואב לי ולא מתחמקת כהרגלי.
