השפה שלנו עשירה מאוד בהרבה מילים טובות בונות מפנקות מחמיאות ועוד...
אבל היא גם מלאה במלים פחות נעימות לאוזן אנחנו קוראים להן קללות
הללות שגורות בפינו כחלק מהשפה היומיומית חלק מאיתנו מקקלים יותר וחלק פחות חלק מקללים קללות עסיסיות וחלק עדינות יותר.
הקללה לרוב נובעות מתיסכול, וחוסר מילים לתאר את המצב הזה, אנחנו מקללים כשאנחנו כועסים, כשאנחנו צוחקים כשאנחנו לועגים ולפעמים זה הופך אצל חלק מאיתנו כחלק מהשפה השגורה השגרתית בחיינו.
לקללה יש תפקיד בחיים שלנו, נכון שקללות אלה הן מילים שליליות ולא נעימות לאוזן אבל הרבה פעמים למרות שאנחנו מאוד מנסים לשמור על שפה "נקיה" נפלטת לנו קללה, שגורמת לנו מצד אחד להרגיש לא טוב עם עצמנו "איך הרשינו לעצמנו לרדת כל כך נמוך" ומצד שני זה מאפשר לנו סוג של פורקן או שחרור.
הרבה אנשים לא מעיזים לקלל כי הם חשים לא נוח עם זה, או שהם חושבים שזה לא יאה לקלל, ומקללים רק אנשים שהם "תת רמה" (סליחה), ככה אנשים שנוהגים לקלל לפעמים נתפסים בעיני האחרים והרבה פעמים יש את "יפי הנפש" (שוב סליחה) שלא מרשים לעצמם לקלל משום שהם צריכים לייצג או להציג משהו בפני הסביבה.
אני אישית חושבת שקללות בשפה היומיומית אין להן מקום, בטח לא בין חברים ואהובים, (ואני לא אומרת שאני לא מקללת לפעמים) אבל אני גם אומרת שקללה גם משחררת היא משחררת מכעס ותסכול.
כחלק מטיפול תרפיה ושחרור אני ממליצה לאנשים כשהם עם עצמם כמובן לשחרר דרך אמירות מסויימות ואם הם חשים שהם רוצים לקלל אז שיעשו את זה ושלא יחששו אפילו לרדת הכי נמוך שאפשר כדי לשחרר את עצמם עד הסוף אבל זה במסגרת הפרטית שלהם עם עצמם בלבד.
מה דעתכם על קללות ומה המקום שלהם בחיים שלנו
