פינת הביניים / איך משחררים את הכמיהה

פינת הביניים / איך משחררים את הכמיהה

פינת הביניים מיועדת לכל מי שמצויה בתווך המכאיב שבין אובדן הריון/הריונות לבין הריון חדש. לכל מי שמודדת רירית, סופרת בטנים, מסובבת את הראש אחרי כל עגלה, מחשבת גילאים והפרשים, כאובה מהתקווה ומהייאוש ולא פנויה לכל כך הרבה דברים אחרים שהעולם מציע.

אובדתעצות שואלת את סימון איך משחררים את הרצון להרות שוב. אני פה המון שנים. עד כמה שידיעתי מגעת קשה מאד לשחרר את הכמיהה, אני מכירה רק שתיים שחזרו - בידיים ריקות - לספר איך זה אחרי השחרור הזה: מיק ניק וחובטת שטיחים.
שתיהן סיפרו על כאב עצום ועל קושי בהשלמה, ולצד זאת על ידיעה ברורה שאל התווך המצוי בין התקווה לידיים מלאות - לבין האפשרות לאובדן נוסף - אל התווך הזה הן לא שבות עוד. שהרצון להתמלא שוב הוסט לכיוונים שונים, שעם הויתור נתגלה גם המחיר של הכמיהה ונפתחו אפיקים חדשים.

נדמה לי שהשאלה לגבי שחרור הכמיהה טומנת בחובה שתי שאלות שונות. האחת היא באמת איך מרפים מחלום כל כך גדול, מכמיהה שכואבת בגוף ממש. והשנייה היא - במה ממלאים את החלל הזה. בתקופה של הנסיונות המיקוד הוא על השגת הריון, ביצוע בדיקות, אם מושג הריון כל הכוח מושקע בו - אם נופלים לאובדן הכוח מושקע בהחלמה, בחזרה לתפקוד, בשיקום הריסות הגוף והנפש. אבל אם לא זה ולא זה - מתפנים גם הרבה זמן וגם הרבה משאבים נפשיים.

אני חושבת שיש הרבה נשים שלא מסוגלות לשחרר את הכמיהה הזו. והן ממשיכות בכוח התקווה והאינרציה, בציפורניים שלופות, בכל מה שיש להן ואין להן - הלאה וקדימה במטרה להשיג את ההריון המנצח --------------אבל עד מתי? ? ? עד שהטבע מחליט עבורן, עד שהנפש כורעת, עד שהגוף קורס, עד שאי אפשר יותר, עד שבאמת באמת באמת באמת באמת באמת. אי. אפשר. יותר. בכלל.
אצל כל אחת קו הגבול הזה שונה, לרוב הוא מתעתע כמו האופק (עוד נסיון אחד. בעצם אפשר להספיק עוד נסיון לפני שאחגוג יומולדת. בעצם גיל 40 הוא לא הקו האחרון. קראתי מחקר חדש/ ועוד כהנה וכהנה), נע וזע עם התקדמות הגיל.

לכל מי ששרויה בתהום הפעורה שבין האובדן להריון החדש (אמן), לכל מי שמאוכלת על ידי הכמיהה, שכואבת את ההעדר, שהפצע שלה מדמם כך ששום תחבושת לא יכולה לבלום את הדימום הזה - לכל מי שכואב לה נורא אבל לא כואב לה מספיק כדי לעצור - לכולכן אני מקדישה את פינת הביניים. והלוואי ותצאנה ממנה בידיים מלאות.
 
אנצל הזדמנות לכתוב על סוג "חדש" של אובדן

של יאוש מעורב עם תקווה, שלא פעם מרגישה תקוות שווא.
חדש עבורי כמובן, גם בפורום הזה, רבות לפניי חוו....

עם ההבנה שהפוריות כבר מושפעת מהגיל ופתאום הריון לא מגיע כל נסיון ראשון-שלישי ואפילו לא פעמיים בשנה ואפילו לא אחת לשנה... הבנתי שהגענו לעוד גבול ששמתי לעצמי כאבן בוחן להמשך הדרך, טיפולים.

האמת ?
הפתעתי את עצמי שוב עם האופטימיות שליוותה אותי עד כה.
במשרדים של רופאי הפוריות, אשה בת 40 היא עוד צעירה מספיק והם בטוחים שיוציאו תגובה טובה מגוף שהצליח להרות טבעי כמה וכמה פעמים ואני ? האמנתי להם.
מזריקה בקלות, זריקות ההורמונים קלות בעיני הרבה יותר מ9 חודשים של קלקסן פעמיים ביום...
מליון בדיקות ואדמיניסטרציה שדורשת עבודה בזה במשרה מלאה ולא מבינה איך נשים בכלל עובדות ככה בטיפולים, ביחוד בעבודה תובענית.
מגיעים לשאיבה - מעל 10 זקיקים נוצרו אחרי פרוטוקול של 26 ימי הזרקה מהנים, רירית כמו שמעולם לא היתה לי, נכנסת להרדמה עם חיוך שלא יורד לי מהשפתיים וחישובים שמנסים להיות אופטימיים זהירים - בטח חלק מהזקיקים לא יניבו ביצית טובה, חלק מהביציות לא יהפכו לעוברים, חלק מהעוברים לא יגדלו ליום 3, חלק מיום 3 לא ישרדו את המניפולציה לפיג'ידי וחלק יצאו חולים... אבל אפשר לקוות נגיד ל2-3 מיותר מ10 ? ואם לא - הלוואי ואחד ישרוד... שיתן לי סיבה וכוח להמשיך בזה ולראות שזו יכולה להיות אלטרנטיבה טובה לנו, כי אם לא - נראה שנגמרות לנו האלטרנטיבות...אבל נתמודד עם זה בשעתו.

מוציאים אותי להתאוששות ובעודי רדומה עדיין אני שומעת את האחות מתקשרת למעבדה בספיקר !!! ושואלת כמה ביציות יצאו לגב' XXX ומהצד השני עונים לה 0.
0 היא צועקת חזרה ? תבדקי שוב.
לא מסתכלת אפילו לכיווני לראות שאני ערה ומביטה בה... המד סטורציה מצפצף פתאום ואז היא מסתכלת ורואה אותי ערה ובאה אליי... מנחמת במילים שלא מנחמות בכלל וכבר שמעתי יותר מידי פעמים בעבר - זה לא אומר כלום, תנסו שוב, את צריכה להישאר רגועה...
אני מהנהנת, רק שתעזוב אותי בשקט.
הדמעות מגיעות חצי שעה אחרי, כשבן הזוג אומר את אותם הדברים וממנו אני בהחלט מצפה ליותר !
ממנו אני לא רוצה לשמוע אמירות ריקות מתוכן כאלו ללא שום בסיס מציאותי.
אתה לא יכול להבטיח את זה הרי. מי כמוך כבר אמור לדעת ?

26 ימים של הזרקות על שלל תופעות הלוואי שלהן, מלא ימים ששוב נעדרתי כאמא לזיו שלי בבקרים כי יצאתי לבדיקות עם שחר ובערבים כי הייתי חייבת להשלים שעות, כי בעבודה לא מרוצים מכל האיחורים.
26 ימים של קושי עצום מול בן הזוג שלא מבין ולא מצליח להכיל את הדרקון הממורמר אליו הפכתי ומרגיש שגם לו קשה ואני לא מכילה אותו.
לא הניבו כלום חוץ מריק ענקי.

להחליט מה הלאה ?
לא מצליחה להחליט כלום.
 

Nakatoma

New member
ואוו, השארתן אותי ללא מילים

כלכך כואב וכלכך נכון
 
וואו ויקטור


איזה 0 אכזרי וריק
איזה מאמץ אדירים עשית

את הרי מרגישה את האפס הזה כל כך חזק בגוף, בנשמה, מול זיו, מול הבנזוג, מול העבודה, מול כל פרט בחיים שלך.עכשיו תחשבי שהאפס הזה היה 1. תנסי לדמיין איך היית מרגישה.
אפס מכאן אחד משם. לאן את הולכת?

אני מאמינה שכשלא מוכנים יותר לפגוש את האפס (או את השלילי) תנועת המאזנים מתהפכת ואפשר להרפות. אני לא חושבת שאפשר לדעת את זה או לחשוב את זה, אלא שזו החלטה שמתקבלת מהבטן, כשהסבל כך כך גדול שהאחד לא מושך כפי שהאפס מפחיד.

אני מחבקת אותך על הריק הנורא שאת חווה עכשיו.
אני מחבקת אותך על עוד כל כך הרבה ריק שהיה מנת חלקך בכל כך הרבה צמתים במהלך הדרך.
 

ציטה 9

New member
אוי ויקטור החתול

ממש כואב בבטן לקרוא מה שכתבת. לא יודעת מה להגיד בכלל. מפח נפש שרק פה יבינו אותו.
 
כנראה שאת צודקת

צריכה להזכיר לעצמי את זה ולשחרר קצת את הלופ הבלתי נגמר של מחשבות...
מניחה שמתישהו פשוט מגיעים לקצה גבול היכולת ומשם ההחלטה אולי קורית כמעט מעצמה, פשוט כי להמשיך זה בלתי אפשרי ?
 
יש אנשים שרוצים למות

זה מנוגד לגמרי לאינטואיציה הטבעית שלי (של כולנו אני חושבת). אבל בהחלט יש אנשים שמייחלים למוות שיגאל אותם מהייסורים שהם חווים בהווה. בהרבה מקרים מדובר באנשים חולים מאד, שהגוף שלהם מיוסר, שאין להם תקווה לעתיד נעים יותר. הסבל בהווה והסבל הנצפה בעתיד חזקים מרצונם לחיות ולחוות את המשך חייהם.

ככה אני מדמיינת החלטה על הפסקת ילודה בתוך מרוץ נחוש מהסוג שלך. כמו מוות. אבל לא מוות אלים. אלא מוות שנותן מנוחה אמיתית, שבולם את הסבל. שמפנה מקום לדברים אחרים. כל הדברים הטובים שאני כותבת הם לא דברים שאפשר לראות אותם או אפילו לדמיין אותם בתוך המרוץ או אפילו כשמגיעה ההחלטה לעצור, לדעתי. אלה דברים שרואים רק במבט לאחור בפרספקטיבה של אחרי הויתור.
הויתור עצמו - שוב, ככה אני מאמינה - הוא סוג של מוות כפוי, פשוט הגעה לקצה גבול היכולת האישית. ומשם הכרה צלולה וברורה שאי אפשר עוד להמשיך. אפילו אם יזדמן אחד בהמשך הדרך. האפס נורא מדי. ריק מדי. אכזר מדי.
התקווה זעירה ביחס לסבל האפשרי.

אומרת לך כמי שקוראת אותך מהצד שאני בספק אם באמת הגעת לקצה היכולת האישית שלך. אני אומרת את זה לא על בסיס הייאוש והריקנות של עכשיו, אלא על בסיס המאבק ההירואי שלך להשיג הריון נוסף, גם במחיר מהלך של הפריה מלווה ברירת עוברים. מישהי נחושה כל כך - נדמה לי - מרימה ידיים לאט יותר ממישהי נחושה פחות. זו כמובן רק התחושה שלי והיא לא אומרת שום דבר על המקום האמיתי שלך.

אני שולחת לך עוד חיבוק. ענק.
כל כך מצטערת שלא קיבלת את האחד שלך.
 

שירהד1

Member
מנהל
כמו סכין בלב


מאוד הצטערתי לקרוא. על ההתנהלות, על חוסר המודעות של האחות, ובעיקר בעיקר- הצטערתי לקרוא על המצב, ועל הטיפולים המורכבים שלא צלחו, ועל הריק הגדול.
את לא צריכה להחליט עכשיו כלום. ובכלל- לא תמיד אפשר בכלל להחליט ולהכריע. זו האמת.


שירה.


שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028
 
זה באמת לגמרי אובדן

אובדן של תפיסת העצמי כאישה פוריה, אובדן של אפילו קצה של סיכוי כי על ה"בטוח" כבר ויתרנו מזמן.
אני חושבת שאת עוד לא לגמרי שם, אולי כי אני מאד מזדהה ואני יודעת שאני עוד לא שם. אני אחרי סבב ראשון של IVF שהיה פשוט פתטי ומתנחמת בזה שהבנות אומרות שהסבב הראשון הוא רק ניסוי כלים כדי להבין איך הגוף שלך מגיב. ואמרת נכון- מבחינת הרופאים לגבי נשים בגיל 40, הם מרגישים שיש להם הרבה עם מה לעבוד.
&nbsp
 
גורם לרצות לצרוח

קשה להאמין כמה לא הוגן זה וכמה סבל את עוברת. ברור שאת לא מצליחה להחליט כלום. צריך קודם בכלל איכשהו לפנים את הדבר הזה.

לגבי בן הזוג, סתם רוצה להגיד שאני ממש מזדהה ומבינה, גם לגבי מה שרשמת בשירשור של היומולדת,
שהוא לא הבין כמה אנרגיות נפשיות זה דרש ממך. הם פשוט לא מסוגלים להבין אותנו עד הסוף. אני נשואה לגבר שנחשב רגיש, עסוק בלימוד התפתחות אישית ועבודה עצמית וכאלה. אפילו הוא לא באמת מצליח להבין אותי. להבין כמה כוחות נפש נדרשים לי בימים מסויימים לפעילות הכי הכי יום יומית. כמה לפעמים קשה סתם להתקיים במציאות כזאת שהיא כל כך כל כך לא מה שדמיינת ורצית לעצמך.

אז רק שולחת לך חיבוק גדול גדול. והזדהות והבנה לפחות ממני.
 
בן הזוג

שלי עוסק במקצועו במקצוע טיפולי שנחשב נשי.
אמפטיה ורגישות הם כלי העבודה הכי חזקים שלו.
ועדיין ... בתחום הזה, בינינו, הוא מאד מתחשב אבל לא באמת מבין וזה קשה להכיל.
 
מזדהה מאוד ומחבקת


כמישהי שחוותה את זה כמה פעמים לצערי.
אם את רוצה לדבר בפרטי, את יותר ממוזמנת.
זה כל כך קשה, התחושות חוזרות אליי עכשיו, למרות שכבר עברו כמה שנים מהחוויות המפוקפקות האלה (ולא, אין ילד/ה עדיין בבית).
&nbsp
את לא צריכה להחליט בזה הרגע כלום, זה בסדר כעת להיות באובדן.
יכולה לומר שהכוחות איכשהו חוזרים.
ושוב, שולחת חיבוק
 

snoopy96

New member
כל כך מבינה אותך

בתור בוגרת הפלות, קיוויתי שלפחות בשאיבת בייציות יהיה יותר קל.
איזה אכזבה, מפח נפש, שלא לומר תחושת דכאון קליני, לא רוצה לצאת מהמיטה זה היה.
&nbsp
מרוב אכזבה כתבתי על זה פוסט http://intendedmominisrael.blogspot.com/2017/01/blog-post.html
קיוויותי שאולי אם יהיו בנות שידעו למה לצפות יהיה להם יותר קל לא להתאכזב
אבל לצערי גם את נפגעת :(
 
אני תמיד נכנסת להרפתקה חדשה רק אחרי

שקראתי, חקרתי והשכלתי את עצמי מכל הכיוונים.
זו השליטה היחידה שאני מרגישה שיש לי ובאפשרות היחידה שאני חשה שמאפשרת ולו מעט שליטה בידיים שלי כמטופלת.
מעולם לא הייתי מאלו שסמכו בעיניים עצומות על הרופאים שלה, ודאי לא אחרי ההיסטוריה שלי.
הגעתי מאד ריאליסטית לIVF+PGD. גם הגעתי אליו רק כשהסיכויים לטבעי מאד מאד ירדו ובפועל לא נשארה ברירה, כדי לנסות ולמקסם את חלום הפוריות לפני שנסגר סופית.

הציפיות שלי היו ממש נמוכות - קיויתי ממש שמ10 זקיקים + כמה קטנים יותר, יצאו כמה בודדות. התפללתי שלפחות יהיו עובר או שניים שניצלח גם את הפיגידי. קיויתי שיהיה לפחות אחד, לפחות סיכוי.
הייתי בידיעה שאולי לא יהיו הפריות כלל, אולי אם יהיו הפריות, אף עובר לא ישרוד ליום 5, אולי גם אם ישרוד / ו ליום 5, לא ישרדו את ההליך שעושים לפיגידי, או שפשוט לא יצאו תקינים ושלא יהיה מה להחזיר.
הנחתי שמאד יתכן שבגילי, כשאני רואה שבטבעי לוקח כשנה ויותר כבר להשיג הריון - סיכוי משמעותי ש10 זקיקים, אינו שווה ל10 ביציות ובטח לא ל10 עוברים.

רק לא הייתי מוכנה ל0 ביציות בכלל.
הייתי "מוכנה" לכישלון אפשרי, ידעתי מראש שיש יותר סיכויים לאי הצלחה מאשר להצלחה. רק לא הייתי מוכנה לכישלון כ"כ מוחץ שלא משאיר אפילו טיפת אויר בריאות.

ועדיין חושבים איך להמשיך הלאה, כי אין אפשרות אחרת ומטעם האינרציה וכי טרם ויתרתי על הרצון בעוד ילדים.
 
למעלה