פינת הביניים / אני רוצה פיצוי

פינת הביניים / אני רוצה פיצוי

פינת הביניים מיועדת לכל מי שמצויה בתווך המכאיב שבין אובדן הריון לבין הריון חדש, בין אם היא כבר אמא ובין אם לא. אחת התחושות החזקות שעולות כאשר מתרחש אובדן היא כי אין סדר בעולם, שהוא כאוטי, אקראי ונטול בטחון. הרי היו 2 פסים על המקלון. והם לא הובילו ללידה שמחה. אז איך אפשר - בכלל - לסמוך על סדרי העולם, שעד עכשיו נראו כל כך ברורים, מוגדרים, יציבים.

האמת היא שהעולם תמיד אקראי וכאוטי, לא רק בהקשר של עולם הילודה. למה אחד נקלע לתאונת דרכים ויוצא עם שבר ברגל ואחר נותר נכה. למה אחד מאריך חיים למרות שהוא מעשן כבד, ואחר שהוא ספורטאי מצטיין נפטר בגיל צעיר מסרטן ריאות. למה ולמה ולמה. והתשובה - ככה. אין לדעת מה ילד יום. אף אחד לא יודע מה כתוב לו. והרבה לא נתון בשליטתנו.

ובכל זאת - כמעט כל אחת שעברה אובדן - רוצה פיצוי. למה דווקא אני איבדתי את ההריון שלי, אבל הגננת, השכנה, העמיתה לעבודה וגם זו שאני תמיד רואה בקפיטריה - כולן הולכות ומתעגלות. גם לי מגיע. לא פחות מלכל אחת אחרת. בוודאי יותר מלזו שהולך לה כל כך בקלות וילדה את הילד השלישי בכלל בטעות ולא יודעת אפילו עד כמה היא ברת מזל.

כתבה פה מישהי שכל אחת רואה מאיפה שכואב לה. זה נכון תמיד, לכל התחומים. כאן אנחנו מדברות על ילודה, וכל מי שיולדת בקלות וללא מודעות לצדדים האפלים של הילודה (ועוד מתלוננת כמה היא עייפה כי התינוק הזה כל-כך קשה....) דורכת לנו על הפצע הפתוח.

האם אפוצה? שואלת את עצמה כל אחת פה. האם אקבל כמות ענקית של טוב חלף כל הרע שספגתי? האם המאזניים שלי ישובו ויתאזנו?
והתשובה המכאיבה: לא ניתן לדעת. אולי תזכי לילד בריא. אולי לא. אולי אמא שלך תחלה. אולי תיק המניות יקרוס. אולי יהיו קיצוצים במקום העבודה. אולי היחסים יתערערו.
אולי.
בשביל לגלות אם תזכי לפיצוי בתחום הילודה עלייך להרות שוב (או להיכנס אל מסע הילודה בדרך אחרת) ועלייך לקחת בחשבון את האושר העצום שתזכי לו אם ההריון יסתיים בלידה שמחה. לצד ידיעה ברורה של המחיר הכבד שתשלמי אם תעברי אובדן נוסף.

האם לידה שמחה באמת מפצה על אובדן? האם היא מוחקת את האבל, הצער, הכאב והתערערות סדרי העולם? מובן שלא. מי שחוותה אובדן לרוב חווה שינוי כזה או אחר בתפיסת עולמה, ותפיסה זו ממשיכה ללוות אותה גם הלאה.
אני מאחלת לכל אחת ואחת שבוחרת לצאת אל המסע הזה ידיים מלאות. ומחזיקה אצבעות לכמה שמצויות בפורום השני בדרך לשם.
 
השבוע הבנתי משהו, שלא הצלחתי

להגיע לשורשו עד כה.
זה הולך להיות ארוך ודי חסר פואנטה, אבל לא בא לי לערוך ולקצר.
זה המקום היחידי שבו אני מרשה לעצמי להגיד בגלוי, מאד יתכן שמיציתי ומפחדת שמרפי (או מישהו) יגרום לי לשלם על זה.

הבנתי מאיפה נובע התסכול העצום כ"כ, שלי אישית, משלב הביניים "הנוכחי" המתסכל הזה, כשהוא משולב בשאלות של האם להמשיך בכלל ועד מתי.
יותר הפעם מבפעמים אחרות.
בחוויה שלי התסכול כמעט בלתי ניתן להכלה בתקופה הזו.
בעצם לא כמעט.
הוא כבר בלתי ניתן להכלה.
מתקשה ממש להרים את עצמי כבר מחדש כל פעם ולהמשיך.
כל שלילי הוא קשה, כל חודש שלא הושג הריון הוא מעין אובדן קטנטן, אבל כשכל שלילי כזה מעורר את הדרקון, את השאלה העצומה של האם אני בכלל רוצה ויכולה להמשיך עוד ועד מתי, זה כבר בלתי נסבל עבורי.
הרי הייתי כאן אחרי הלידה השקטה וההפלה הנוספת והתסכול שם היה גדול, אבל היה לי דרייב חזק כ"כ ובכלל לא עלתה אז השאלה של להמשיך או לא ועד מתי.
היו שאלות רבות של איך - אולי לשנות את הדרך, אולי להחליף רופא, אולי לעשות PGD, אולי להמשיך טבעי ולמקסם את הזמן....

משהו גם השתנה בגוף שלי והפעילות שלו - לפני כמה חודשים חגגתי ארבעים ואישית אצלי, ההבדל ניכר.
אני מרגישה וחווה שינויים של ממש מבחינת סימני פוריות.
מתקשה לפעמים לזהות את הביוץ בודאות (כשתמיד זיהיתי כ"כ בקלות ודיוק והריתי כך בקלות כל פעם), חווה תסמונת קדם ויסתית כ"כ קשים וכ"כ דומים לסימני הריון כל חודש, שאני בטוחה כל פעם מחדש שהינה הצלחנו ונדהמת כ"כ לגלות כל חודש שהמחזור מגיע בכל זאת.
באיחור, כדי לבאס עוד קצת, למה לא ?
מרגישה שאני רואה בכל מקום וכל הזמן סימני שאלה וסימנים שמעוררים בי ספקות על המשך הדרך.
לא בטוחה כמה נכון לי להמשיך כבר.
אולי אפילו הרגשות והלבטים האלו, מצליחים להחליש את הגוף ונותנים אותותיהם פיזית ומקשים על השגת ההריון ?
ומה אם לא נצליח להרות יותר ? יש לי כוחות להתחיל עכשיו טיפולים ? להמתין עכשיו חצי שנה להקמת מערכת סינון עוברים ? לבזבז את הזמן היקר שאולי נותר לי בצורה שאולי תגזור עלינו את סוף גורל הילודה ?
ומה יהיה אם אשיג הריון והוא שוב לא יצליח ?
בעבר היה לי ברור שזה יהיה רק עוד מכשול בדרך, היום אני שואלת את עצמי שוב ושוב האם שם זה יגמר ?

חווה קושי עצום בשלב הזה שנדמה לי לפעמים שכדאי שאני אקבע ואגדיר מתי לעצור אותו ואיפה הגבול ומצד שני לא מסוגלת לכך.
אתמול שוחחתי על כך עם בן הזוג. מדברים על זה הרבה, אבל אתמול הוא הזמין בייביסיטר ויצאנו למסעדה, התכנון שלו היה רומנטי ולעודד אותי ובמקום עשיתי לו שיחה שאני לא בטוחה שרוצה להמשיך. ההרגשה שהגרזן מעל ראשי כל הזמן, מכלה את כוחותיי.
הוא ישב מובס מול האישה המובסת שלו ורק אמר שקשה לו מאד, האישה הבולדוזרית שלו נעלמה פתאום ומדברת על להרים ידיים. זה לא מוכר לו והוא לא יודע איך להתמודד עם זה.
הוא מפחד שאהיה בולדוזר לכיוון של להפסיק הכל.
פתאום אמר את זה חד וחלק - הוא לא שם. הוא לא רוצה לעצור. ברור לו שאני זו שמשלמת את המחיר ועדיין... הוא מבקש להמשיך.
שוחחנו עוד והוא ניסה לראות איפה יוכל להקל על העומס שלי ולקחת עליו, אבל שורה תחתונה ?
זה היה צריך לקרות לפני כמה שנים והיה מאד מקל, בשלב של היום ? לא מרגישה כבר שזה מה שיעשה עבורי את ההבדל.

סתם הוצאת קיטור.
 
למעלה