פינת הביניים בדגש החמצה

[איןאריותכאלה]

פינת הביניים בדגש החמצה

בהמשך לשרשור על הפסקת המירוץ לילד הבא, נדמה שהנקודה הכואבת ביותר היא תחושת ההחמצה, שאינה מתפוגגת כליל. על אף ההקלה שככל הנראה תגיע עבור מי שתחליט לוותר - ביחד איתה תבוא גם מועקה הכרוכה בתחושת ההחמצה. מה עושים עם זה. איך אפשר להחליט לוותר בידיעה שבהמשך תשוב ותבצבץ אותה תחושת החמצה?

כמו בדברים רבים אחרים - כל אחת מותחת את הקו בנקודה אחרת, כל אחת בוחרת את המחירים שהיא משלמת, ומתי לשלם אותם. הרי החיים אינם מושלמים. כל אחת ואחת חוותה החמצה גם בתחומים אחרים.
מספרת על עצמי (למי שלא מכירה ויודעת - הייתי אפוטרופסית של אבא שלי במשך קרוב לעשרים שנה עקב סוג של דמנציה ממנה סבל) - אחרי שאובחן הכיתי על חטא, הצטערתי נורא שלא ידעתי שהוא חולה, שהייתי שקועה בחיי ובענייניי, שלא הקדשתי לו מספיק זמן, שלא הבנתי מה עובר עליו, שהחמצתי את הזמן האחרון שלי איתו. זה היה רגש קשה ומר. היה לי מאד קשה להתמודד עם האשמה. עם ההרגשה שיכולתי לעשות יותר.
במרחק של (הרבה) שנים אני יודעת לומר שלא יכולתי לעשות יותר. שזה היה מהלך הדברים ולא יכולתי לשנות אותו.

ההבדל הוא שבענייני הילודה תמיד קיימת המחשבה שאולי (אולי) - ההריון הבא יהיה ההריון המוצלח. וההחלטה לעצור את הנסיונות היא החלטה אקטיבית אותה מקבלת כל אשה עבור עצמה.
אני טוענת שעל אף האקטיביות של ההחלטה - יש נקודת אל חזור שכל אחת מרגישה אותה כשהיא עוברת אותה. יש נקודה שבה המחירים מרימים ראש, שבה הגוף לא יכול להמשיך עוד, שבה הנפש לא מסוגלת, יש נקודת עצירה.
רק אי אפשר לדעת איפה בדיוק היא ממוקמת לאורך המסע. זו נקודה שלא רואים אותה מראש, יודעים אותה בדיעבד. באופן מאד מאד מאד שונה (חלילה אינני משווה) הייתי עם בנזוג שלא היה לי טוב איתו. כתבתי אז יומן ושיתפתי חברות בקשיים הזוגיים. הייתי מודעת אליהם. אבל אהבתי אותו מאד. וכך הדברים נמשכו ונמשכו. לפעמים הייתי אומרת שאעזוב אותו וידעתי שזה "עולה לי" (כמו בשיר של רונית שחר - אהוב יקר, לא עצרתי לרגע לראות כמה זה עולה לי) - אבל לא עשיתי דבר.
באחד הימים רבנו. זה היה סתם יום רביעי, היינו בחדר העבודה, הוא אמר משהו, אני עניתי, התגלגל ויכוח - היו לנו אלפי ויכוחים כאלה בעבר - ופתאום שמעתי את עצמי אומרת לו - זהו. מספיק. אני עוזבת. הוא עמד המום ואני עמדתי המומה עוד יותר. אבל כשיצאתי מהבית ידעתי שזה הדבר הנכון. וידעתי את זה מאותה נקודה והלאה. אבל עד לאותה הנקודה לא ידעתי את זה, ואפילו כשזה קרה לקח לי רגע להבין שזהו זה.
החלטות מאד גדולות ומורכבות - כך אני מאמינה - מתקבלות כך. מהבטן.

מאחלת לכל המנסות - בפרט לאלו שהשעון מתקתק להן - לכל אלה שהסיפורים שלהן מורכבים וארוכים - שלא תצטרכנה להגיע לנקודה הזו, כי הריון מלא יגיע לפניה.

 

[mick nik]

לבקשתכן אתייחס להחלטה שלי לפרוש מהמרוץ...

מאחר והשרשור השני כבר ארוך מעתיקה לכאן את הפוסט שלא שלחתי לפני מספר חודשים. התהליך שלי אכן דומה למה שאת מתארת...

אני חושבת שמיד אחרי חווית האובדן הראשונה שלי התעורר אצלי ספק באשר להמשך הדרך. הטראומה שבלידה שקטה היתה כה גדולה שהייתי כמעט משותקת מהחשש שאאלץ לעבור את החוויה הנוראית הזו פעם נוספת.
ההריון הראשון שאיבדתי מלכתחילה תוכנן כהריון אחרון ולא העלתי על דעתי בכלל שאשקול הריון נוסף אחרי גיל 40, שהיה גבול עליון לענייני ילודה מבחינתי.
תקופה ארוכה שהיתי בהתלבטויות ובספק ובכל זאת הבנתי שאם לא אנסה ואתן לפחד לנהל אותי אתחרט על כך מאוחר יותר.
ברקע היה גם רצון מאד חזק של בעלי בחווית הריון מתקנת וקושי שלי לגזול גם ממנו את חלום הילד/ה השלישי/ת.

השעון הביולוגי שתקתק לא איפשר לי לקחת יותר מדי שהות אבל מהר מאד גיליתי שכבר קשה לי יותר להשיג הריון , ושאובדן אחד אינו מעניק לי חסינות מפני אובדנים נוספים.
כשהתבשרתי בפעם השלישית שעוד הריון לא צלח ידעתי שלא אנסה עוד כשלמעשה הרבה קודם לכן כבר הבנתי שכשגיל 43 באופק הסיכוי שלי להריון תקין הולך ופוחת .
רופאים שהתייעצתי איתם דיברו על הצורך " להגריל" ביצית תקינה ואני כל כך לא הטיפוס להסתמך רק על המזל.
הסיכון שאצליח להכנס להריון ואאלץ שוב להפסיקו בשלב מתקדם היה בשבילי כבר יותר ממה שחשבתי שאני יכולה לשאת.

מסביב שמעתי שוב ושוב על ניסים ונפלאות אצל אחרות, על הריונות שהשיגו נשים אחרי גיל 40 וכמה לא רק הגיל הביולוגי חשוב.
אני הרגשתי שעבורי הסיכון גדול מדי והמחירים שאני משלמת בניסיון להגשים חלום שאולי אינו בר השגה עבורי , כבר גבוהים מדי.
בשלב ההוא כבר היה לי ברור שאינני רוצה עוד להמשיך במרוץ שלוקח ממני כל כך הרבה משאבים כשהדד ליין שהצבתי לעצמי עבר מזמן וכבר מתחתי את גבולותיו הרבה יותר משתכננתי.

חושבת שלכל אחת יש הגבולות שלה. לא היה שם רגע מכונן אחד אלא תהליך שהבשיל והבנה שהמרדף הזה לא עושה לי טוב.

אחרי כמעט שלוש שנים בהן הניסיונות להרחיב את המשפחה הקטנה שלנו השתלטו על כל חלקה טובה בקיום היומיומי שלי פתאום נוצר חלל , שכמעט ביקש להתמלא במשהו אחר.
זוכרת שמיד לאחר הגרידה שעברתי כתבתן לי כאן דברים נפלאים. היתה שם הבנה, תמיכה ואיחולים שידעתי שנכתבו בדם ליבכן.
נראה לי שאף אחת מאיתנו לא רוצה להיות שם... במקום הזה בו מרימים ידיים וחוזרים לנקודת ההתחלה בלי שקיבלנו את הילד/ה הנכסף.

העובדה שאני עדיין נכנסת לכאן יכולה ללמד כמה חווית האובדן תופסת מקום משמעותי בחיי. עדיין עסוקה הרבה מדי בשאלות כמו מה היה קורה אם... עדיין הלב נצבט כשאני נתקלת בפעוט/ה בגיל שבו היתה אמורה להיות בתי שלא זכיתי לגדל.

ב1 בספטמבר השנה, בדיוק שנתיים לאחר אותה לידה שקטה שהביאה אותי לכאן, ליוויתי את בתי הקטנה לכיתה א' . בתוך כל אוירת החג של תחילת שנה רק אני זכרתי את האובדן ההוא ונמנעתי אפילו מלשוחח על כך עם בעלי. חשבתי לי כמה הוא התברך אם שנתיים אחרי הוא כבר אינו זוכר שהיום זה היום.
באותם ימים מצאתי את עצמי מתאבלת מחדש. על האובדן וגם על ההחלטה לעצור אבל כשהצלחתי להרים את עצמי החלטתי שאני בוחרת בבנותי הקיימות ובעצמי ועושה כל מה שאפשר כדי להיות נוכחת עבורן .

האתגר הראשון שלקחתי על עצמי היה להגשים משהו שרציתי המון זמן ולחזור ללמוד.
לראשונה זה שנים זנחתי את כל התירוצים בצד ונרשמתי כמעט בלי לחשוב. בשונה מן השנים האחרונות הפעם החלטתי ששיקולים כספיים, לוגיסטיים ואחרים - כולם פתירים וזה הזמן שלי לפרגן משהו לעצמי.

עם ההחלטה הזו משהו נפתח. אני בדרך כלל אדם מאד מחובר לקרקע ולא תשמעי אותי אומרת שהקוסמוס מדבר אלי אבל איכשהו כשאיפשרתי ובחרתי בעצמי, דברים פשוט קרו...
כחלק מתכנית הלימודים שלי אני צריכה לעבור תהליך סמי- טיפולי בעצמי, הצבתי לי למטרה לעסוק שם בתחום המקצועי שלי ( אני עצמאית) ואחרי שנים של דשדוש במקום אני מתפתחת לאפיקים חדשים, מאותגרת ומשנה את אופי העבודה שלי לכזו שיש בה הרבה יותר אינטראקציה עם אחרים.

באופן טבעי יש לכך השלכות גם על תחומים נוספים כמו התקשורת הזוגית, הבטחון שלי, ההכנסה הכספית ועוד הרבה כל כך.

אין ספק שבאופן תיאורטי יכולתי לעשות זאת קודם, במקביל לניסיונות להיכנס להריון.
אבל אני - לא יכולתי לעשות זאת אז. פשוט לא היו לי המשאבים הרגשיים לכך.
תמיד עמדה ברקע השאלה ומה אם בדיוק כשאתחיל ללמוד אכנס להריון ואיך שינוי המערך המשפחתי ישפיע ... וכשהחלטתי שדי ידעתי שבין אם זה היה רק תירוץ ובין אם לא - עכשיו זה הזמן.

היתה תקופה כאן שעסקנו בשאלת הילד הנוסף ואין אריות נהגה לכתוב שהחיים שלנו הם מה שקורה עכשיו ולא מה שיכול היה להיות או מה יקרה בעתיד. זו גישה שאני מאד מתחברת אליה ואינני מתחרטת על הדרך.
אז לא יכולתי לפעול אחרת ועכשיו כשהתנאים הבשילו אני פועלת אחרת על מנת לשנות את חיי ולהביא אותם למה שאני רוצה שיהיו.

הרגעים ההם בחדר הלידה והאובדנים הנוספים שחוויתי הותירו בי פצע שספק אם יחלים אי פעם, אבל לטובת בנותי ולטובת בריאותי הנפשית אין לי אפשרות אחרת אלא לעשות כמיטב יכולתי על מנת לחיות חיים מלאים.

יכול להיות שיום אחד נמצא את הדרך למלא את הבית והלב בדרכים אחרות ויכול להיות גם שלא. איננו פוסלים את האפשרות לאומנה אבל אני חשה שלא כעת הזמן לכך.

אני כל כך מקווה עבורכן ועבור כל מי שרוצה בכך שחלום הילד הנוסף יתממש אצלכן לפני לפני שתגיעו למקום הזה.
המסע שלכן שונה משלי. אני זכיתי בראשית הדרך בשני הריונות ספונטניים ותקינים שבסיומם חוויות לידה טובות וילדות בריאות. במהלך השהייה שלי כאן למדתי כמה זה לא מובן מאליו.

הלוואי הלוואי וגם אתן תזכו לכך.

 

[שירהד1]

ואו! כתבת כל כך יפה-

יפה, מדויק, אינטליגנטי, רגיש, מתוך המון מודעות עצמית ואינטליגנציה רגשית גבוהה.
מאוד הזדהיתי עם המון דברים שכתבת.
תודה רבה על השיתוף המעניין, החשוב, האמיתי והמרגש.

שירה דוד

ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה לנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028

 

[mick nik]

תודה לכן על המילים החמות

ותודה מיוחדת על כך שאתן עושות את המקום הזה למיוחד כל כך.
החיבוק, התמיכה והיכולת לתת אוזן קשבת, חכמת נשים ועצה טובה לכל מי שמגיעה לכאן - כל זה ממש לא מובן מאליו. תבורכו!

 

[מרעישה בשקט]

תודה

תודה שפרסמת ותודה על האיחולים שלך.

אני עושה החודש מעקב זקיקים והורמונים כדי לתזמן יחסים. תהליך פשוט יחסית ובכל זאת אני מרגישה איך מתאדים מעט המשאבים הרגשיים שהיו לי.
מתחברת מאוד למה שכתבת על כך שכל עוד היית במירוץ, היעדר המשאבים הרגשיים מנע ממך לעשות ולפעול למען עצמך.

אני חושבת שאני מבינה למה את חוזרת לכאן שוב ושוב למרות שאת כבר לא במירוץ.
אני חושבת שאת מה שמקבלים כאן בפורום, לא ניתן לקבל בשום מקום אחר.
מאחלת לך שמתישהו יהיה קל יותר, שמתישהו תגלי שאת באמת שלמה עם מה שיש ועם הבחירה לעצור.

 

[קונטרפונקט]

תודה רבה

המון תודה על השיתוף. מעורר מחשבה ומרגש.

 

[איןאריותכאלה]

מיק ניק היקרה

תודה רבה, מעומק הלב, על השיתוף האישי שלך. הכתיבה שלך כל כך יפה, התובנות עמוקות ואמיתיות. אני שמחה לקרוא על הצמיחה שלך, בכל התחומים, על השינויים שהכנסת אל חייך, על מתן מקום אמיתי ומלא לאני הפנימי שלך. ובאותה נשימה אני מצטערת על הפצע. הוא יעלה גלד. הבשר לא יישאר חשוף. יבוא יום בו תוכלי לעבור ליד פעוט בלי שהלב ייצבט כל כך. זה ייקח עוד זמן. זה ייקח עוד שלב בהבשלה של הנפש, באינטגרציה של החלקים השונים. בואי אלינו לאוורר את הפצע. אחרי שנתיים או שמונה. אנחנו נזכור איתך ונתאבל איתך. הקול שלך משמעותי, מורכב וייחודי.