איןאריותכאלה
New member
פינת הבינייםל מיועדת לכל מי שמצויה בתווך הכל כך כואב שבין אובדן הריון לבין התקווה להריון חדש ותקין, בין הייאוש, המרמור, הכאב והשבר לבין התקווה החדשה. בין השקיעה למטה (מי אמרה פה אובדן שש וקיבלה אובדן חמש ?????) לבין התקווה לחיים ולגאולה. לכל מי שסופרת ימים, משתינה על מקלות, נזהרת בתכנון חופשות, ונפשה כלה אל שניה פסים ואל הלידה השמחה.
לכל אלה מוקדשת הפינה הזו, והפעם בדגש לב ראש וגופנפש.
כולנו נשים אינטיליגנטיות. אנחנו מבינות את התהליכים הביולוגיים. אנחנו יודעות שלפעמים נוצרים עוברים פגומים. שהרבה פעמים דופק פוסק בגלל אי תקינות כרומוזומלית. אנחנו יודעות שיש מוטציות ביולוגיות חד פעמיות. שהטבע אקראי ולא אישי.
אבל.
אבל הלב לא יודע את הדברים האלה. בכלל. הלב שבור ומדמם. הוא לא מבין למה דווקא אנחנו. למה עכשיו. האם עשינו משהו רע. למה מנת חלקנו היא מרה ורעה וכואבת כל כך. כשהחברה נכנסה להריון לא מתוכנן. והעמיתה מהעבודה יולדת אוטוטו. ואמא מהגן עם אותו תל"מ. למה רק אצלנו ככה.
אתן יודעות שאני מטופלת הרבה שנים, שגדלתי עם אמא פסיכולוגית, שעברתי גם טיפולי גופנפש מכל מיני סוגים ושאני מתרגלת את שיטת העבודה של ביירון קייטי. ושקשה באופן כללי לבוא אלי בטענות על הזנחה עצמית או על חוסר מודעות.
ובכל זאת. אני לא יכולה להימנע מלדעת (בלב - לא בראש) ששני ההריונות שאיבדתי היו לא מתוכננים. וזה מערבל את הנפש. למרות שהראש יודע. אקראי. הלב שואל.
הדרך שלי להתמודד עם הכפילות הזו - כי להשתיק את הלב אני פשוט לא יודעת (ואם מישהי יודעת היא מוזמנת לספר לי איך) - היא להניח לה להתקיים.
מצד אחד הראש. חזק, יציב, שולט. אקראי. לא אישי. טבע קר. אני מזכירה לעצמי את הסטטיסיטיקות, מדברת עם המחשבות. נעזרת הרבה בקייטי כשהן מרות מאד. מצד שני הלב על סערת הרגשות שבו. כשהגלים קטנים אני משתדלת להזיח את הלב, לראות את הטוב, לשמוח בקיים, להרפות מהכאב. אבל כשהשמיים מקדירים מאד והסערה ממשמשת ובאה אני מניחה לה להגיע במלוא עוצמתה. לא חונקת את הרגש, נותנת לו מקום.
ובעניין הגופנפש. טובי המומחים הסבירו לי שאין קשר. מחלה היא מחלה של הגוף. הנפש היא משהו אחר. וטובי המומחים - חלקם ברמה עולמית - לא שכנעו אותי. בחוויה האישית שלי יש קשר הדוק של גופנפש, ובהקשר הזה עם כל האמונה שלי ברפואה המערבית - אני חושבת שהיא עדיין לא התפתחה דיה לפענח את הקשר הזה.