פינת הביניים / האם משא התקווה הוא גם נטל?

[איןאריותכאלה]

פינת הביניים / האם משא התקווה הוא גם נטל?

פינת הביניים מוקדשת לכל מי שאיבדה הריון ופניה אל עבר הריון חדש, לכל מי שבדרך אל ילד הקשת שלה, על שלל המהמורות שבדרך, בראשן כמובן - אובדן היון נוסף - אבל נכללים בהן גם המחזור העיקש שמגיע בדייקנות ושובר את הלב, קשיי פוריות שצצים להם יש מאין, עייפות הגוף, מתחים בזוגיות, תשישות הנפש וכל סוג של מכשול שמסתנן לו אל המסע שגם ככה הוא טעון כל כך ואינטנסיבי.

הפעם אני מקדישה את הפינה לויקטור ולבשדרת האזדרכת, שנפגשו לרגע בסוף השרשור של ויקטור בתהיה על התקווה העקשנית הזו, הפצפונת הזו, שאיכשהוא, מבעד לכל הררי הקושי - כולל סטטיסטיקה מודפסת שחור על לבן - כולל עוד ועוד מאבקי משנה שהצטרפו למאבק הראשי - מביאה אותן שוב אל תחילת המרוץ, שוב אל הנסיון הבא, שוב פעם לדחוף את הגוף הלאה, את הנפש המותשת, את הלב שבעצם כביכול יודע שאפסו הסיכויים (אבל הם לא אפסו, וההבדל בין האחוז הזעיר לאפס האחוזים עשוי להיות אדם בשר ודם בסופו של דבר) ומכאן הכוח העצום של התקווה והיכולת שלה לדרבן הלאה וקדימה, כי אחוז זעיר הוא עדיין סיכוי חיובי.

מוסיפה מאמארוני - מקווה שזה בסדר שלקחתי את המשפט שלך לכותרת - אפס סיכויים הם גם אפס תקווה, ואפס תקווה גם משחררת, מאפשרת מקום למשהו אחר שהוא לא המרוץ אל הילד הבא.

נדמה לי שבתוך המרוץ - כאשר הסיכוי עדיין קיים - לא משנה מה גודלו - והגוף והנפש והזוגיות וכל המאמצים כולם מושקעים בנסיון עצמו - אין מקום לחשבון. אני לא בטוחה שאפשר לראות מתוך התהליך את המחיר שלו. אני חושבת שרואים את המחיר ברור רק כאשר נופלת ההחלטה להפסיק, ואולי רק שם אפשר באמת לעבד את המסע כולו.

 

[ויקטור החתול]

תקווה

תקווה בעיני היא מושג חמקמק בכללי. כמעט תמיד היא מלווה בעצם את הגבול הדק הזה של היאוש. שם היא נמצאת והופכת דיירת קבע.
להחזיק בתקווה, בעיני, כך אני מרגישה לאחרונה וזה מסמן לי את העובדה שאני לקראת סוף הדרך האישית שלי בתחום הילודה, זה להיאחז גם ביאוש. הם הולכים יד ביד.
הרי לא צריך תקווה, כשהכל תקין וקל ומלא פרחים ופרפרים, כי אז חשים ידיעה ממשית (גם אם לפעמים היא שגויה לחלוטין) שהכל בסדר ויהיה אפילו יותר טוב.

אז יש לי עדיין תקווה.
היא משנה אבל לאט לאט את פניה וכמובן שהיא דועכת עם הזמן.
המחשבות על היום שאחרי כל הזמן מלוות אותי.
אני כמעט כמהה כבר ליום הזה וזה מסמל בעיני את העובדה שהיאוש חזק כבר הרבה יותר מהתקווה. שההבנה מתחילה לשקוע. הסיכויים שלי נמוכים מאד ואני עובדת קשה על להנכיח את זה לעצמי, כי אני לא מהמדחיקות וכי אני מוצאת שזה עוזר לי לעשות את הדרך לכיוון של היום שאחרי.
אני מהמתכננות וככזו, לא יכולה להרשות לעצמי שהיום שאחרי יפתיע אותי פתאום. אותי זה ירסק.
אז אני מתכננת ומתכוננת.
יש לי עדיין תקווה ואני עדיין בעשייה בפול פאוור, מתאבדת על הזמן שעוד נשאר, במחירים כבדים מאד לגוף בעיקר, לנפש כמובן (אויש כמה שהיא עברה כבר) ולמשפחה.
החשבון שציינת בעיני נוכח גם הוא לאורך כל הדרך. מכביד עליה.
אם לא היינו עושים אותו בלי הרף כל הזמן, אני מאמינה שהקושי היה הרבה פחות נוכח ומוחשי.
קל יותר לדהור קדימה בכל הכוח ובכל מחיר, אם לא חושבים על המחיר.
המחיר ברור והחשבון דופק בלי הרף.
זה מוסיף לי אישית תסכול על עצמי, כי כולם סביבי משלמים מחיר ולא כולם בחרו בדרך הזו.

קשה לי לסדר את המחשבות. בכלל לאחרונה קשה לי לסדר אותן ולהעביר אותן.
מצטערת אם יצא ארוך ומבולגן.

 

[איןאריותכאלה]

המחיר האמיתי

עבורי הפוסט שלך היה מאד מובן ומאיר עיניים. המחיר שאת לא היחידה שמשלמת, התקווה שנוכחת כל כך ככל שהייאוש מתעצם, הכרת החשבון לאורך כל הדרך.
כשכתבתי שאולי לא רואים את המחיר מבפנים אלא רק מבחוץ, התכוונתי שבאיזשהוא מקום כשדוהרים קדימה אל עבר מטרה קשה לראות בדיוק כמה משלמים, למרות שכמובן מרגישים את החשבון כל הזמן.
כתבתי את זה מתוך הנסיון שלי. כשהפכתי לאפוטרופסית של אבא שלי זה מוטט את עולמי. בשנה הראשונה הייתי במוד הישרדותי נטו, קמה בבוקר, מתפקדת, איכשהוא מחזיקה משהו שנראה מבחוץ כמו חיים ומבפנים הוא לא. ולא יכולתי לגעת בבפנים הזה הרבה זמן, שנים. ידעתי כמובן שאני משלמת מחירים. ידעתי שהם גבוהים. ידעתי שאני משתנה. אבל לא היה לי זמן לעצור, להסתכל פנימה, לעכל עד הסוף, כי הייתי במובן מסוים רק פיון בהצגה גדולה יותר שהזמן שלה היה דחוק מאד.
כאן הראייה שבדיעבד מאד עזרה לי להשלים תהליכים. והראייה שבדיעבד הגיעה אצלי רק אחרי כמה שנים, ממקום אחר לגמרי בחיים.
ועדיין, כשאבא שלי נפטר והלכתי בפעם האחרונה להגיש את הטפסים האחרונים בהחלט ששיחרוו אותי מהמעמד המפוקפק של להיות אפוטרופסית של אבא שלי, בכיתי כמו ילדה קטנה כשיצאתי משם. וזה היה 19.5 שנים אחרי שקיבלתי את המינוי.

מה שאני מנסה להגיד זה שאני חושבת שיש כל מיני שלבים בתהליך העיבוד של התהליך הזה, ושאני מאמינה שהשלב שאחרי לא מרגיש כמו השלב של תוך כדי, כי השניים שונים מאד במהותם. להיות בביניים זה דבר אחד. להגיע ליום שאחרי זה משהו שונה.


הלוואי שתזכי להיות מברות המזל שזוכות להתממשות של התקווה הקטנטנה ותגיעי ליום שאחרי בידיים מלאות