איןאריותכאלה
New member
פינת הביניים מוקדשת לכל מי שמצויה בתווך הכואב שבין אובדן הריון להריון חדש, בין אם היא כבר אמא ובין אם טרם זכתה. לכל מי שמתלבטת לגבי ההמשך, האם יעמדו לה כוחותיה לעוד נסיון, שייתכן ויסתיים באושר גדול, אך עלול גם להסתיים באובדן נוסף. לכל הנחושות הרצות קדימה וחוות כל פעם מחדש את "המוות הקטן" עם בוא המחזור, לכל המצפות, הסופרות, המשתינות על מקלונים, המייחלות לחוויה מתקנת שתעמעם את כאב האובדן.
הפעם אני מקדישה את הפינה לנושא שפחות מדובר פה בפורום. לרוב אנו קוראות פה על ההתלבטות של האשה שאיבדה את ההריון, ואם הגיעה למסקנה שהיא בשלה ומסוגלת להמשיך הלאה - הרי שמיד היא ממשיכה הלאה וקדימה. בן הזוג, כך נדמה, תמיד משתף פעולה, דוהר בעקבותיה. גם אם אינו נחוש כמוה, הוא שם, ועל אף שבמקרה של טיפולים הוא לא עובר אותם, הרי שבנפשו וברוחו הוא תומך, מכיל, מבין, קרוב ושותף מלא בתהליך.
כותבת milla שאינה יודעת אם ינסו שוב. ההריון השלישי לא היה לגמרי מתוכנן אבל בן הזוג הצטרף. עכשיו, לאחר שאבד, הוא אינו יודע אם הוא מעוניין להמשיך לנסות. כואב. והגיל, כמובן, לא עוזר.
מספרת ויקטור שהיתה הקטר הנחוש, המוביל את התהליך הלאה וקדימה, שתפעלה בעצמה את כל המערך הבירוקרטי המורכב הנדרש בעניינם, שמחזיקה את התווך של הביניים כבר שנים - מספרת שהיא עייפה, שהספק מכרסם. לא איך להמשיך אלא האם בכלל להמשיך. ודווקא עכשיו, דווקא עכשיו בן הזוג מציע להוות כתף תומכת, משענת של ממש, להניע את התהליך קדימה והלאה, עכשיו כשהיא נחלשה הוא בטוח שהוא רוצה ללכת על זה בכל הכוח.
אני אישית שהיתי בפער הזוגי משך זמן ארוך, וזה היה עינוי נפש נורא עבורי, והוא נתן אותותיו בזוגיות שלנו ובמערך המשפחתי שלנו והוביל למתחים ולקשיים במישורים רבים. אם תרצו אספר על החוויה שלי. אתן כמובן מוזמנות לכתוב על כל שלל הקשיים שמזמנת תקופת הביניים, לאו דווקא על אלה הזוגיים.
גם לי היו 2 שקים ובשבוע 9...
