איןאריותכאלה
New member
פינת הביניים מוקדשת לכל מי שמצויה בין אובדן הריון להריון חדש, לכל מי שמחכה מאד לשני פסים אך חרדה מהופעתם לא פחות משהיא מצפה, לכל מי שלא יכולה לשמוע כבר ש"יהיה בסדר" כי מה שוקלות המילים האלה בכלל, לכל מי שהאבל שלה שקוף (מה, את עדיין על זה?), שהגוף שלה עייף והנפש שלה דואבת.
היום אני מקדישה את הפינה לחברה הכי הכי טובה שלי. היא כמו אחות בשבילי. בחודשים האחרונים איבדה את ההריונות הראשון והשני שלה. ברצף. בקרוב תהיה בת ארבעים. האובדנים שלה זעזעו אותי ומכאיבים לי באופן שקשה לי להעביר במילים. אנחנו מדברות הרבה והיי שואלת אותי מה יהיה ואני אומרת לה שאני מקווה מאד שתזכה להיות אמא. שהדרך הארוכה שלה מגיעה עכשיו אל קצה. שבקרוב תיקלט להריון תקין. שאין לי נחמה בשבילה. אני כמו קיר בטון. זה לא ממש שאני פסימית כמו שאני לא מאמינה בסתם מילים. אז אני לא אומרת אותן. יש הרבה שתיקות בשיחות שלנו. וכשאני כן אומרת משהו אני אומרת שאני אוהבת אותה. שאני מצטערת שזו הדרך שלה. שהלוואי שהיה אחרת אבל זו המציאות.
כשהיא בוכה שלא תוכל לעמוד באובדן נוסף אני אומרת לה שאי אפשר לדעת מראש במה אפשר לעמוד ובמה לא. אם מישהו היה מספר לי שאני אהיה אפוטרופסית של אבא שלי כמעט שני עשורים הייתי צוחקת עליו. אם מישהו היה אומר לי שיכולים לצמוח דברים טובים מחולי ומחוסר אונים הייתי חושבת שזו מין גישה פריקית של משוגעים.
היא עברה איתי את הכל הכל. היתה לידי תמיד. ליוותה אותי בכל השעות, הטובות, הקשות, העצובות, המיואשות. ואני מצטערת היום שאין לי מה לתת לה חוץ מהקיר הפנימי הזה שטוען שהמציאות היא מה שהיא ואיתה צריך להתמודד. נקודה. היא מכבדת אותי על זה (יש לה חברות אחרות שאורות דברים הרבה יותר מעודדים ממני) והיא מרגישה שאני מבינה אותה. ובכל זאת אני כל כך מצטערת שאין את מי להאשים ושאני כבר לא בת עשרים ומאמינה שהחיים הוגנים וכל מיני אידיאלים כאלה של התבגרות.