קשה להקיף במילים את כל מלוא התחושות שקשורות בעולם הילודה
התחושה הזאת שאת הולכת עם להקה של ילדים ברחוב, במקרה שלי רחוב תל אביבי מאוד חילוני שהמראה הזה מאוד לא שגור בו, ואנשים מפרגנים לך ומחייכים ומשתאים וכל הזמן שואלים "כולם שלך? כולם שלך?" והתשובות המצחיקות שלהם כשאת אומרת שכן, כל אלה הם שלך. וההרגשה הזו שבאמת כל החבורה הזו - היא ממך, איתך, ושלך.
התחושה שאת מחליטה ועושה. נכנסת להריון תוך שניות. לא מתרגשת ולא נלחצת משום דבר. שמה פס על הערכות משקל גבוהות. יוצאת מעולה בכל מיליון הבדיקות סוכר ששולחים אותך לעשות. מתעקשת על לידות רגילות כי את הרי הכי חכמה מכולם. יולדת תינוקות מעל 4 קילו בלידות רגילות, הכי רגילות בעולם, מהירות וכואבות, משתחררת הביתה תוך יום כי הרי את אלופת העולם ומה פתאום שתישארי לילה בבית חולים. את כל כך אלופה, שאת הילד הרביעי שלך את יולדת בשבוע הראשון של ספטמבר, אחרי שכולם סיימו קליטה במסגרות, אחרי שהיו לך כמה ימים להירגע מהחופש הגדול המתיש, אחרי שהיית ככ גאונה וחכמה שמשכת עד שבוע 41 כדי שיהיה לך כמה ימים לנוח ואז ילדת תוך חצי שעה תינוק ששוקל 4.600 קילו ואת צוחקת על כל הרופאים האלה שחשבו שהם יודעים יותר טוב ממך ושאלו שוב ושוב ושוב אם לא עדיף ניתוח. הלוואי שהייתי הולכת אז לניתוח, ואז גם את הלידה הבאה הייתי צריכה לעבור בניתוח ולא היינו מאבדים את התינוקת. אבל מי ידע ומי חשב על זה אז.
מסתבר שישנו קו דק מאוד בין להיות הכי מנוסה בחדר לבין להיות כבר מבוגרת מדי, לא בעניינים, לא רלוונטית. אני כבר לא כתובת לשאלות על תינוקות, אני כבר לא מכירה את כל הגאדג'טים האחרונים, לא הייתי בטיפת חלב החדשה שפתחו לנו בשכונה בדיוק ללידה האחרונה שלי שממנה יצאתי בידיים ריקות ריקות. אמהות שהולכות כאן עם תינוק הן צעירות ממני בלמעלה מעשור. גם עם הרביעי שלי בתינוקיה היו אמהות צעירות ממני בעשור, אבל אז זה היה בסדר, הן היו עם ילד ראשון, לא מבינות כלום, נלחצות מזה שהילד בוכה כשהן הולכות, ואני הייתי אמא לילד רביעי, לא מתרגשת מכלום, אומרת למטפלת המשועשעת בנעמת שאני הולכת לעשות עוד ילד רק כדי לא לעזוב את התינוקיה הנפלאה הזאת. ואז אני באמת עושה עוד ילד, ואומרת בצחוק למטפלות האלה שאני כבר אצלן 6 שנים ברצף - אין, אני עד הפנסיה שלכן אשאר כאן. ואז אני מאבדת את הילדה. אין יותר טפסים להרשמה לתינוקיה. אין יותר מלחמות עולם כדי להתקבל לשם. אין יותר ללכת עם עגלה ברחוב כי הרביעי שלי כבר בן שנתיים וחצי ואחר כך בן שלוש ואחר כך בן שלוש וחצי ואין לי כבר שום סיבה ושום תירוץ להסתובב עם עגלה. ופתאום כווווולן הולכות עם עגלות חוץ ממני. פתאום כל מי שהולכת ככה עם עגלה נראית לי צעירה ממני בעשור, אותו עשור שחלף ועבר ואיננו שבו נכנסתי להריון מכל משב רוח. העשור הזה בחיים שלי שבו הייתי בזוגיות יציבה ובדרך כלל טובה, ויכולתי לעשות עשרה ילדים, אבל לא עשיתי כי לא רציתי עשרה, רציתי ארבעה, ואחרי הארבעה פתאום חשבתי לעצמי בוא נעשה עוד אחד. כשנהיה כבר זקנים יהיה לנו עוד ילד קטן ומתוק בבית שירצה לבוא לישון איתנו ולהיות איתנו ויאהב אותנו ויזדקק לנו עדיין, ועדיין יעשה טעויות מצחיקות וישחק בכבאיות. וזה היה כשהגדול שלי היה בן 7, עוד לא ידעתי באמת איך זה ילדים גדולים. עכשיו הגדול שלי בן 10, הרביעי בן 3.5 ואני *יודעת* שהם עוד זקוקים לנו לגמרי. אבל אני מוצאת את עצמי אחר הצהריים שאשכרה אין לי מה לעשות. מזמינה את בן השלוש לשחק איתי או לקרוא סיפור ומרגישה ככ פתטית. אומרת לעצמי תני לו שישחק בכבאיות שלו, מה את נטפלת אליו? אבל אני חייבת לשאוב ולנשום כל דקה ממנו כשהוא עוד פעוט כזה, עדיין רך ושמנמני ועדיין עושה טעויות מצחיקות בדיבור ועדיין רץ אליי לנשיקה כשכואב לו. כי עוד רגע הוא גדל וכל זה איננו.
אני לא עשיתי ילדה חמישית כדי שיחשבו שאני מדהימה ולא כדי לקבל תגובות מהסביבה. אני בכלל לא הבנתי כמה כוח התגובות האלה נותנות, עד שאיבדתי את הילדה והורדתי את הראש לאדמה והפסקתי לשים בפייסבוק תמונות שלי עם הילדים מטפסת על איזה הר, צולחת איזה נחל או מתייצבת במוזיאון לאמנות לפעילות עם ארבעה קטנים בשעה 9 בבוקר. הפסקתי לקטר על הילדים שיש לי, הפסקתי לחכות שסוף סוף יהיה לי רגע של שקט מהם. רגעי השקט נעשו בלתי נסבלים, בלתי אפשריים להתמודדות. הפסקתי גם להרחיק את העיניים בכוח מתינוקות, עכשיו אני נועצת מבטים בילדים בני שנה וחצי וחושבת אם הקטנה שלי היתה כבר הולכת, כבר מדדה בסנדלים ראשונים, אולי היתה מאחרת במוטוריקה גסה כמו האחים שלה, בטוח כבר היינו בהתפתחות הילד ובטוח כבר הייתי הופכת שולחנות להקדים לנו את התור. יש לי דרכים משלי לקבל אמפתיה מהסביבה הקרובה והרחוקה, אבל גם האמפתיה העמוקה ביותר לא מחזיקה בדרך כלל יותר מכמה שעות. בלילות היותר קשים כשאני מוצאת את עצמי שולחת אות מצוקה בפייסבוק ואנשים קמים בבוקר ורואים מה כתבתי בשתיים בלילה, הם מגיבים בהמונים, משתתפים ומנחמים, אבל אני גיליתי שכולם שוכחים מזה אחרי שעה, וכשאת באותו יום אחהצ באה לגינה עם הילדים אף אחד כבר לא חושב בכלל שאולי מאוד קשה לך בעצם להיות פה, ואולי את לא האדם לבקש ממנו להשגיח רגע על התינוק, ומקסימום להרים אותו אם הוא יבכה, כי אין שום סיכוי בעולם שאני אשים נפשי בכפי וארים תינוק בוכה. משלה את עצמי שאני קרובה לאחי וגיסתי ואוכל לבלות הרבה עם התינוקת החדשה שלהם אבל היא לא התינוקת שלי ואני לא קרובה אליהם עד כדי כך. היא לא הילדה שלי, אני לא אמא שלה ולאחי וגיסתי יש חברים בגיל שלהם להתייעץ איתם איפה קונים ומה עושים, הם לא צריכים אותי בשביל זה. אני לא מרגישה שאני מרחמת על עצמי אבל אני כן מרגישה כאפה לפנים כל פעם שאני מתפכחת מעוד אשליה כזו. אשליה שאנשים מבינים את הקושי, אשליה שהאחיינית שלי היא קצת תינוקת שלי, אשליה שאני לא היחידה שזה תקוע לה כל הזמן בראש. אשליה שבגיל 42 אני עוד יכולה להכנס להריון ואשליה שאין לי שום ציפיות. ואשליה כל חודש מחדש שנוכל לנסות שוב בחודש הבא... שעכשיו ללדת בגיל 43 נראה לי הזיה מופרעת, אבל בגיל 46 אני אחשוב שגיל 43 זה ממש צעיר, אז חבל להפסיק לנסות, אולי עוד רק החודש הבא בדיוק תהיה ביצית טובה... בגדי תינוקות בארון מחכים ומחכים... שידת החתלה עם מגירות ריקות יושבת עדיין בחדר שינה שלנו ואני לא מסוגלת להוציא אותה. מציעה לאחי את המנשא טיולים שלנו בשביל התינוקת שלו שכבר גדלה קצת, והוא אומר כן נשמח ואני לא מצליחה להביא את עצמי להגיד לבעלי שהבטחתי לאחי את המנשא הזה שכל הילדים שלנו ישבו בו. ואחי לא שואל והמנשא טיולים נשאר מלא אבק מתחת למיטה, והמנשא השני נשאר תלוי ליד הדלת מתחת למעילים שאני לא מקפלת משם כשמגיע הקיץ כדי שלא אצטרך לראות את המנשא הזה שתלוי מתחתיהם כי אני לא מסוגלת להזיז אותו משם, לא מסוגלת לעשות את זה. בודקת אומנה עם אופק אימוץ וחושבת מי בכלל יתן לי תינוק באומנה, עם ותק של שנה וחצי במרפאת בריאות הנפש באיכילוב בכותרת האכזרית "נשים במעגל הפריון", הודיעו לי שעוד חודשיים הליווי שם יסתיים, אפילו הם כבר לא חושבים שאני עוד איכשהו יכולה להיות קשורה למעגל הזה שמי חשב בכלל שזה יהיה כל כך מעליב ואכזרי להזרק ממנו. מרפאת בריאות הנפש שאיבחנה אותי עם "חוסן נפשי גבוה", לא צריכה תרופות, מתמודדת יפה, מצליחה לגייס כוחות... איזה כוחות? איזה מצליחה? מה הם רואים שם שאני לא רואה? מי היה חושב בכלל שאני בגיל 42 אנסה חצי שנה להכנס להריון? שאני אתעסק עם ביוצים ומעקבים ופרופילים הורמונליים וכל הרופאים האלה שלא מבינים מה אני רוצה מהחיים שלהם ואומרים לי לשמור את הכסף לחינוך של הילדים שלי. פעם לא הייתי בן אדם שמקנא. באמת לא קינאתי באף אחד. הבנתי היטב שכל אחד יש לו את החזית שלו. בירכתי יום יום, באמת יום יום, על מזלי הטוב, אפילו אמרתי פעם לחברה שאמרה שהיא צריכה לרזות, שאני טוב לי להיות לבנה ושמנמנה, כי יש לי ארבעה ילדים בריאים, נכנסתי להריון בקלות, יש לי בן זוג נפלא, עבודה שאני אוהבת, אני גרה בשכונה הכי שווה בארץ ואם הייתי גם שזופה ושדופה, אז זה היה כבר מוגזם והאלים היו כועסים. הייתי אז בשבוע 28. כעבור 3 חודשים איבדתי את הילדה. מאז אני מקנאה בכל מי שבהריון, כל מי שצעירה ממני, כל מי שיש לה תינוק, כל מי שקמה להניק בלילה, כל מי שיש לה סלקל באוטו. אני מקנאה בעצמי הקודמת על שמחת החיים, האנרגיות, היכולת להינות מלהשאר לבד בבית, היכולת לתת לזמן החולף לחלוף בלי להכנס מזה לפאניקה שעוד רגע הכל ייעלם הילדים יגדלו ואני אשאר לבד לגמרי. הכוחות הפנימיים נעלמו ואיתם תחושת היכולת. הזהות האישית נסדקה, הבטחון בגוף הבריא והחזק והשמנמן שלי הפך לאכזבה מרה. אני לא מסוגלת להתמודד ולא להשלים עם זה שלעולם כבר לא יהיה לי עוד תינוק.
