מספרת על הביניים שלי בענייני קריירה ובכלל. אובדתעצות -
השאלה הזו מעניינת רבות, אני מצטערת שרק עכשיו יצא לי להתפנות ולענות לך כראוי. אני מוצאת שהכתיבה והקריאה בפורום הזה מאירה הרבה מאד זוויות ונותנת כיווני חשיבה שונים. עבורי הכתיבה הוותה ומהווה עדיין תרפיה ואני נעזרת בה כדי לחדד לעצמי סוגיות שונות הכרוכות באובדן, ואני חושבת שיש עוד הרבה נשים שחשות בצד התרפויטי של הקריאה והכתיבה כאן.
היום - לי אישית - יש תשובה ברורה לשאלה הזו ולשאלה הגדולה יותר של איך בכלל להתנהל בעולם תחת מגבלת חוסר הוודאות. אני בוחרת את הבחירות שלי לפי מה שאני מרגישה עכשיו ולפי מה שנכון לי בנקודת הזמן הנוכחית. מהסיבה הפשוטה שכל התוכניות שלי וכל המחשבות שלי וכל הרצון שלי (בנושאי ילודה ואני מכלילה את התשובה הזו לענייני בריאות בכלל) - לא משפיעים על המציאות.
וזו גם המלצתי החמה לך בנוגע להחלטה הניצבת בפנייך. בגלל שאין לך דרך לדעת איך יתגלגלו ענייני הילודה, בחרי לפי מה שנכון לך כרגע - האם בראשון בספטמבר יתאים לך להישאר לבד בבית? ואם הנסיונות יימשכו עד דצבמר? עד מרץ? עד יולי? ואם חלילה הנסיון הבא לא יצליח?
בגלל שיש לך גמישות בקבלת ההחלטה (כתבת שאת לא חייבת להיות צמודה לשנה האקדמית), לו אני את הייתי נותנת לזה נסיון. קחי לך פרק זמן לחוות את הלבד הזה שמאיים עלייך, ותראי איך הוא מרגיש במציאות (ולא בדמיון שלך ביחס לעתיד). אולי תגלי שממש מתאים לך לעבור זמן שקט לבדך? אולי יש דברים אחרים שהזנחת ותוכלי לפתח בחודשים נטולי העבודה? אולי זה יהיה נורא ואיום ותחושי בדידות נוראית ותדעי מיד שזה לא בשבילך?
בהינתן הגמישות אני הייתי נותנת למהלך הזה צ'אנס ובוחנת את הרגשות שלי בזמן אמת, לפחות לפרק זמן מסוים.
אותי תקופת הביניים עיכבה בענייני הקריירה. השקעתי המון אנרגיה בקשר הזוגי ובהבנה של בן זוגי (כפי שסיפרתי כאן לא מזמן), הייתי מחוברת מאד למשפחה שלי והשתדלתי בכל כוחי לחיות את מה שיש לי בהווה - כי ההווה הוא החיים שלי, הוא החיים היחידים שיש לי - ואם אעביר אותם במרירות ובכעס הם יעברו בדיוק באותה מהירות כמו שיעברו אם אעביר אותם במקום שרואה גם את כל הטוב (ולא רק את מה שחסר), מקום שיש בו חמלה אמיתית (לעצמי ולאחרים). אני לא מדברת על הדחקה, אני מדברת על מידה של איזון.
אצלי האיזון הזה הופר מדי חודש בימים שלפני הגעת המחזור, שלוו תמיד בדכדוך, בתחושת סגירות והתכנסות, וגם במשיכה (פיזית ממש) אל האדמה. ברגע שהופיע המחזור עצמו תמיד היתה הקלה. ולאחריו ימים חדשים של תקווה והתחדשות. אצלי מהלך המחזור הטבעי לווה בהמון רגש, והייתי מחוברת אליו מאד לאורך כל התקופה. עשיתי עם עצמי המון את העבודה של ביירון קייטי וניתחתי שוב ושוב (ושוב) את המשפט - אם לא יהיה לי ילד נוסף אני אהיה אומללה. נלחמתי בכל כוחי במחשבה שיש רק גאולה אחת ללופ אליו נקלעתי, ושאם לא אזכה בה אני נדונה לחיים של סבל.
אני יודעת שיש נשים שזכו ללדת את ילד הקשת שלהן, שטוענות ש*רק* לידה שמחה היתה יכולה להרים אותן, לגרום להן לחיות חיים טובים.
גם אני זכיתי ללדת את ילדת הקשת שלי - אבל אף פעם לא טענתי כך ואני לא מאמינה בזה גם היום. כי אם אשליך את כל האושר שלי על גורם חיצוני שאינו בשליטתי - אני למעשה מסירה מעצמי כל אחריות לאושרי וחיה בהמתנה לא רק להריון המיוחל אלא גם לחיים הטובים שיבואו איתו.
עברתי מספיק בחיים כדי לטעון במידה גבוהה של סבירות, שגם לו הייתי עוברת אובדן נוסף הייתי מצליחה לקום. כי קמתי ממחלה קשה ומאובדן של שנים לחולי, קמתי מאובדן של אבא שהיה כרוך בחילוף תפקידים נורא, אובדן שארך קרוב לשני עשורים, שהחל עוד בהיותי בחורה צעירה והסתיים רק לאחרונה, קמתי מכל מיני סוגים של דכאונות וקשיים, וגיבשתי לעצמי עמוד שדרה חזקה ויציב. אני לא מוכנה להכל - ממש לא - אבל אני אדע להתמודד עם כל מה שהחיים יזמנו לי, ואף אחד לא מבטיח לי שהם יזמנו לי רק טוב.
