איןאריותכאלה
New member
מודה שלרגע לא קיוויתי להריון מספר 8. אפילו לא קצת. אפילו לא טיפה. אפילו בכלל. ברגע שיצאת מהארון הבנתי שדי, ההריון הזה גמור. קיוויתי רק שיסתיים מהר וללא תקלות. לפי העובדות. לפי הגודל. לפי הדופק. נכון שפה ושם יש ניסים. אבל זה היה נשמע כל כך קלוש שאישית בחרתי לחכות בשקט שיסתיים ודי.
זוכרת היטב, בראש וגם בלב, את הבום של הריון מספר 7. ואם אני מתגלגלת קצת אחורה אני זוכרת עוד כל כך הרבה תקוות ושברונות לב. נכון שרובם ביוני. אבל לא רק. וזה כואב לא רק ביוני אלא כל השנה. כל השנים. כל הזמן. תמיד.
איך מתארגנים בין אובדן ל(יותר מ-50% סיכוי ל) אובדן נוסף? מה את אומרת לעצמך? קצת את כותבת מדי פעם, כולנו קוראות את הממים וצוחקות צחוק מריר ומקוות שתלכי מפה כבר. אני שואלת את עצמי מתי הפחד מהאובדן יגבר על הפחד של בת יחידה. מתי הגוף והנפש יסרבו להמשיך במרוץ הזה. כמה בומים עוד יהיו.
אני כמובן מקווה, כל כך, כל כך, שהריון מספר 9 יהיה ההריון המיוחל, זה שיסתיים בידיים מלאות אחרי 6 אובדנים רצופים במגוון אופנים ושבועות. ברור שאני מקווה. מאד. מאד מאד. מאד. המון. אבל בניגוד לעבר, אפילו לי קצת קשה יותר לקוות. כי גם הגיל נותן אותותיו ולא כל הריון מגיע בכלל לשבוע 13.
כמות האנרגיה הרגשית, הזוגית, הפיזית והאישית ששנים של ביניים גובה היא עצומה. היכולות שלנו כבני אדם מוגבלות. אם אנרגיה זולגת במקום אחד, היא אינה מושקעת במקום אחר. באתי לתת חיבוק, להגיד כמה אני מתרשמת שאת מצליחה בכלל להתחיל מחדש כל פעם, ולהגיד לך שאני לא יודעת מניין הכוחות.
תקוותי ותפילותיי שהמסע הזה - הארוך, הקשה, הרצוף מרורים - יסתיים בלידה שמחה. אבל אין הבטחה ואין ערובה ואין ידיעה, והשנים עשויות להתארך עוד ועוד ועוד והסוף יהיה אקורד צורם של אובדן נוסף. הלוואי שלא כך יהיה.