מרעישה בשקט
New member
פינת הביניים מוקדשת לכל מי שחוותה אובדן ומטלטלת במחשבות לגבי המשך הדרך -
המתח שבין הפחד מאובדן (נוסף)
לבין הכמיהה לילד (ראשון או נוסף)
וכמובן: מעטה החרדה וחוסר הוודאות שאופף את המחשבה על הריון שאינו מנת חלקה של מי שלא חוותה אובדן.
אתן מוזמנות לשתף בכאבים, בקנאות, בחששות, בכמיהה, בתקווה, ביחס של הסביבה ובכל קשת הרגשות המלווה את תקופת הביניים.
*עד כאן הטקסט הועתק מאחת ההודעות של איןאריותכאלה, שהגתה ויזמה את הפינה.
אשמח שמי שנמצאת בשלב הביניים, תשתף אותנו.
אתמול היה לי יום שכולו רחמים עצמיים.
בחשתי בפצעים שלי, קראתי את כל ההודעות שלי בפורום השכן.
כתבתי שם במהלך 3 ההריונות האחרונים שלי.
3 הודעות ראשונות של תקווה מהולה בפחד, 3 הודעות סיום של אימה שהתממשה ובאמצע המון דאגות.
בכיתי, ריחמתי על עצמי, שאלתי את עצמי את השאלות הקשות של זמן הביניים: למה אני עושה את זה לעצמי? מה הסיכויים שלי להיקלט להריון? מה הסיכויים שלי לסיים הריון בידיים מלאות? האם אני ממשיכה או מפסיקה?
החודש אנחנו לא מנסים.
יחד עם תחילת הוסת הגיעה מחלה, ואיתה אנטיביוטיקה שמותרת בהריון, ואז האנטיביוטיקה הוחלפה באחרת שמותרת בהריון, כי הריאות לא כל כך תפקדו. עשיתי גם בדיקות דם שהיו סבירות אך לא מזהירות. ההמוגלובין מצוין, אבל הברזל והפריטין לא.
הילדה חלתה כשבוע לפניי, ובעלי היה חולה במקביל אליי.
בהתחלה עוד עשיתי סטיקים של ביוץ, אבל אז הבנתי שלא הגיוני להתחיל הריון כשהגוף מעוך, שלא לדבר על כך שכדי להיכנס להריון צריך לעשות דברים שאין לי ממש כוח לעשות אותם כשהגוף שלי מעוך
אז למרות לחץ הזמן והעובדה שממש עוד רגע אני בת 41, לקחתי חודש הפסקה ומנוחה מהמרדף.
קראתי עכשיו את הודעת פינת הביניים שלי שנכתבה לפני כ-11 חודשים. גם אז הייתי חולה (וגם הוא וגם הילדה), גם אז לקחנו חודש הפסקה. ובחודש שאחרי הגיע הריון מספר 7.
אחרי הוסת הבאה אני מתכננת לעשות מעקב זקיקים והורמונים, לנסות למקסם את הסיכויים, לנסות להשיג את ההריון השמיני והאחרון שלי.
