תם לו שבוע
וטוב שכך... השבוע הזה מצטיין בהפחתת עומס לא רצונית, ואפילו ללא שום פציעה. אלה החיים שאילצו אותי, שלא כהרגלם, לצמצם פעילות, כלומר להסתפק באימון אחד ליום ודי. למעט יום ראשון, שבו הצלחתי להשחיל ריצת בוקר בסינגלים, עבודה ושחיה בבריכה. יום שני- אימון טמפו קבוצתי כותש, שאחריו כבר לא היה לי כח וחשק לכלום, ופשוט התחברתי לכסא במשרד.
יום שלישי- רכיבת יום ד' הוקדמה ליום ג', משום שבן הזוג שלי טס לחו"ל ביום ד' בבוקר. שילוב של עייפות, רוח מזרחית מעיקה, נזלת עקשנית ותחושה של " מעכו אותי". אפילו קיצרתי מעט את הרכיבה כדי לחטוף פחות מזרחית לתוך פרצוף בחזור.
יום רביעי- יומי הראשון כחד הורית זמנית: אחרי ארגון הבנות יצאתי לריצת הרים עם שתי חברצות בשעה המושחתת 8:00 בבוקר. 15 ק"מ של ריצת הרים קשה ומקסימה, הכנה לריצת היומולדת שאני מתכננת לקבוצה. לא בטוחה שהם ישמחו בשמחתי... לא בכל יום רצים בסינגלים, יורדים לכיוון בקעת אלון, מטפסים לבית אורן וממשיכים דרך נחל כלח לשויצריה הקטנה.
הבוקר- שעתיים של שיעור פרטי ברכיבת שטח, שוב התחלה בשעה של פנסיונרים- 8:30. ככה זה כשהאיש שאחראי לתיפעול הבנות בבוקר נופש לו בחו"ל. הרבה רכיבה לא היתה שם, בעיקר תירגולים של עליות, ירידות, סיבובים וכו', מעט מאד קילומטרים. לסיום חשבתי להמשיך ברכיבה עוד זמן מה, אבל כעבור חצי שעה הבנתי, שהפגישה שקבעתי במשרד נמצאת בסכנת הכחדה וכדאי להתקפל. לבריכה שוב לא הגעתי, כי ערימות התיקים על השולחן הציקו למצפוני הלא שקט ובחרתי לכתוב עוד כמה שעות. יום מתסכל מבחינה ספורטיבית, מאד מתסכל. אני מתכננת לפצות את עצמי בענק בשבועות הבאים, כולל חופשה רצופה לאורך כל הפסח, שבמהלכה לא אקמץ בקילומטרים משום מין וסוג!
מחר אשתתף ב"צאו לרוץ"- ריצה לא תחרותית שבמסגרתה, על כל קילומטר ריצה של כל משתתף, תורמת הקרן לידידות 20 ש"ח למטרה שבוחר המשתתף. בתכנון- בין 20 ל-30 ק"מ, לפי החשק. מדובר בהקפות של 2 ק"מ, מקווה שלא להתחרפן מזה