פאדיחה כזו טרם היתה...
הבוקר, בעת שהתארגנתי לרכיבה, קיבלתי הודעה ובה הצעה לשינוי מקום היציאה מצומת עופר לקיבוץ החותרים. סבבה, קרוב יותר. יוצאת לדרך עם שלל תיקיי, מגיעה לחותרים, פוגשת את הפרטנר, פותחת את הדלת האחורית ברכב- ואין שם אופניים! הלב שלי נדם. אני רועדת כולי, נכנסת לרכב ומתחילה לחזור הביתה, מבינה שהאופניים נשארו מופקרים ליד המעלית בחדר המדרגות... מטלפנת אל בן הזוג, מבקשת שירד מהר לבדוק שהאוצר לא נעלם משם, בכל זאת השקעתי רק בשדרוגים כמה אלפים טובים בחודש האחרון... אחרי נצח הוא מטלפן ומבשר לי שהאוצר נמצא בריא ושלם והוכנס אחר כבוד הביתה. אני מגיעה הביתה במהירות שיא, לוקחת את האופניים וחוזרת לקיבוץ החותרים. מתחילים באיחור של חצי שעה את הרכיבה, והרגליים די ריקות, גם הפאדיחה של הבוקר ערערה אותי. אני רק מברכת על כך שלא קבענו לרכוב היום מעופר או מעין השופט... אחרי שיטוטים על כביש 4 ונגזרותיו מחליטים להמשיך לזכרון יעקב, לשתות קפה במדרחוב. רק בעליה לזכרון יעקב מתעוררות הרגליים ופתאום אני מקבלת מחמאות על המהירות. קפה וסחלב חם ויורדים חזרה לכביש 4. בחזור נג"ש עצים ששוב סוחט תשואות מהקהל (טוב, הקהל משוחד). לפחות בסיום לא שכחתי להחזיר את האופניים לרכב...