דווקא הבוקר הזה התחיל נפלא: אימון טכניקה שהעברתי לקבוצה שלי וגם באימון פתוח לקראת טריאתלון הנשים. כיף לראות את החיוכים אסירי התודה, את חדוות הגילוי והאושר אצל מי שנחשפות לראשונה לאימונים כאלו. את הסקרנות, את הלמידה.
משם לאימון אופניים קצר עם הקבוצה, ואז החלפה לריצה קצרה - רבע שעה בסך הכל.
תוך כדי הריצה ראיתי מישהי שרצה בפארק עם כלב משוחרר על מסלול האופניים ואני זוכרת שציינתי לעצמי איזה חוסר אחריות זה ושמישהו עלול להפגע.
ואז ממש לקראת סוף הריצה שלי, 5 דקות לפני סיום היא והכלב חלפו על פני שוב. גולדן גדול. מימיני היו רוכב אופניים ובעלת הכלב, משמאלי עוד זוג הולכים והכלב רץ מולם.
תוך כדי שאני עוברת ביניהם בנתיב הצר שנותר - הכלב משנה כיוון בפתאומיות והוא ואני מתנגשים.
מעצמת המכה עפתי קדימה היישר על הברך
תוך כדי שאני עוד מנסה להתאושש, עדין על הרצפה לא מסוגלת לקום, אני מסבירה לבעלת הכלב שזה לא לעניין להסתובב ככה עם כלב משוחרר במקום שכזה.
התגובה שלה היתה שהיא מצטערת. שבדרך כלל היא רצה עם הכלב בדשא (באותו רגע עם כל הכאב וההלם כל מה שיכולתי לחשוב היה ש"בדרך כלל" ממש לא עוזר לי עכשיו).
שני ההולכים שם עמדו בצד והתעצבנו עלי למה אני לא אומרת כבר שאני בסדר כדי שיוכלו להסתלק משם
(תודה, באמת. מה אתם צועקים עלי? פשוט תלכו...)
אז פשוט אמרתי שאני בסדר כדי שכולם יסתלקו משם ויעזבו אותי בשקט, תוך כדי שאני בודקת את היקף הנזק.
והדבר הבא שקרה היה כמובן ... בכי. כל הסטרס והתסכול מהימים האחרונים והמעייפים האלו, מהנפילה המיותרת הזו, מהכלבים המשוחררים (האמת שדווקא את הכלב אני לא מאשימה, אבל מעצבן אותי בעלי הכלבים ששוב ושוב לא קולטים שזה פשוט מסוכן באיזורים שכאלו שאנשים רוכבים ורצים).
איך שהוא הצלחתי לקום, וחזרתי לרוץ, כשהדמעות גולשות ללא הפסקה...
עכשיו הברך כמובן נפוחה וכואבת.
מקווה שלא נגרם שום נזק מעבר לזה (אני קצת צולעת, אבל מחר נראה מה באמת קרה)
אוף