מתכוננת ליציאה אל הלא נודע...
יום לא פשוט עבר עלי אתמול: רכיבת שטח אחרונה עם הקבוצה. משום אתמול היו לנו כמה וכמה נפילות, אחת מהן שלי.
כמובן שכולם קמים מכל נפילה כאילו כלום - אני והמפרקים הסוררים שלי חייבים להיות יוצאי דופן. הנטייה הזו שלי לפרוק כל מפרק אפשרי שוב מרימה את הראש.
כואב! העיניים ישר מתמלאות בדמעות, ואני מנסה לעצור אותן ללא הצלחה. כל נסיון לאחוז בכידון מוציא ממני כאבים איומים בכף היד
אמצע השמורה, אין אפילו אפשרות להזעיק חילוץ, ואת הדרך חזרה אני משלימה בהליכה (בירידות - שבהן אני לא יכולה לאחוז בכידון) וברכיבה עם יד אחת, כשהיד הפצועה רק נשענת על הכידון.
קרח, חבישה אלסטית, התייעצות חירום עם הפיזיו ואני ממשיכה לשאר היום שלי: פגישות, עבודה, ושאר דברים שדורשים את מלוא תשומת הלב ומסיחים את דעתי.
ועכשיו הגיע הזמן לארוז, להתכונן, ואין לי מושג מה יהיה.
אם עד אתמול חשבתי שהלא נודע זה לרוץ פעם ראשונה ריצת לילה עם המתאמנים שלי ןלהשתתף פעם ראשונה בתחרות אופני שטח - היום זה כבר קיבל משמעות נוספת, חדשה.
לרוץ כנראה שלא תהיה בעיה.
לרכוב? לא ברור.
היום יש שיפור, אבל עדין יש רגישות. אין לי מושג איך זה להחזיק כידון.
מצד שני - אני לא רוכבת היום (מזל שהריצה היא לפני הרכיבה, ולא הפוך), אלא רק מחר. ועד מחר הרבה יכול להשתנות.
ואני מנסה לנקות את המוח, לשים את כל ההפרעות האלו בצד, להתרכז כל פעם בכאן ועכשיו, לעבור את היום ולחשוב על מחר רק מחר... אבל לא פשוט. לא תמיד מצליח לי.