"אני מרגיש כמו כרטיסן"
הבוקר שוב קמתי ל"רכבת ריצה" ארוכה עם הקבוצה שלי.
הריצות של ימי שישי מורכבות מריצות שונות באורכים שונים לכל אחד לפי ותק בריצה, לפי המטרה הקרובה ומדי שבוע אני מרכיבה פאזל אנושי שהופך ל"רכבת ריצה" - כל אחד/אחת מגיע בשעה המתאימה/נוחה לו, מצטרפים לריצה ורצים בין חצי שעה (מישהי שמתחילה עכשיו) לשלוש וחצי שעות (למרתוניסטים).
הבוקר הגעתי לאימון עם האופניים שלי מוכנים באוטו. הרגשתי קצת "מפורקת" אחרי אתמול, לא הייתי בטוחה כמה אני מסוגלת לרוץ 3 שעות פלוס על הרגליים האלו, והחלטתי ליתר בטחון להביא את האופניים. אם אני ארגיש שזה לא נכון/לא מתאים לי להמשיך בריצה - נוציא את האופניים מהאוטו ונלווה את המתאמנים שלי ברכיבה.
לשמחתי הרבה שרדתי יפה את כל שלוש וחצי השעות. אמנם היה משבר קטן תוך כדי, אבל התמודדתי. תוך שאני מזכירה לעצמי שזה "אימון מגירה". לזכור את המשבר, לזכור את הקושי, לשמור אותו במגירה מיוחדת בראש לרגעי המשבר שבודאי יגיעו בפרוייקט שלושת המרתונים שמצפה לי.
והיה כיף לראות את ההתקדמות של הרצים שלי, את ההתמודדות עם הקושי, את הנחישות. לקבל סמסים נרגשים בסיום הריצה שמעידים על תחושת ההישג והסיפוק שהם יצאו איתה. מי שרצה בפעם הראשונה חצי שעה רצוף. מי שרק הצטרפה לקבוצה וגילתה את האושר שבריצה עם עוד אנשים, שבשיחה המתגלגלת תוך כדי הריצה, של העידוד ההדדי.
כיף!
ולמה הכותרת למעלה? כי בשלב מסויים, אי שם אחרי התחנה השלישית של הרכבת שלנו, מודיע לי המרתוניסט: "אני מרגיש כמו כרטיסן"
סופשבוע נפלא לכולן