עברתי את קו הסיום
- חלק 2 (ארוך)
בוקר התחרות. כייף לישון במלון של התחרות. קמנו, התלבשנו, הכנסנו את הציוד לשטח ההחלפה וחזרנו לאכול. היה לי גם מספיק זמן לחזור לישון אם הייתי רוצה! דרך אגב, שאפו
גדול למארגנים: על דבר קטן – הארגון בשטח החלפה: התחרות עם מספרי ברזל, זאת אומרת לא מספרים רצופים. לוח עם רשימה מדויקת איזה מספר באיזה מיקום, שלטים ברורים המסמנים את הקטגוריות! ודבר ענק: התמודדות נאותה מול המתחרים עם השינוי במסלול הרכיבה שנגרם בעקבות האסון האקולוגי עם שיטפון הנפט...
ירידה לים. מזג אויר נעים! בד"כ נורא קר באילת, וכולם רועדים בקו הזינוק, מחפשים מתנדבים לקחת מעילים... הפעם ממש סביר. רוח נושבת, טוב, זה אילת... ניהול התחרות? קודם מתי לקחת אדויל. שני – כל מקצה בעצמו – לא לדאוג למה יבוא אחריו. עבד. שחייה יחסית טובה, לא מצאתי רגליים לדרפטינג, אך שמרתי על קצב טוב למידות האנרגיה שלי ו לא זיגזגתי.
הקב חיכה לי אחרי מקלחת קצרה ביציאה מן המים. עוד דקה בשטח ההחלפה כדי להעביר לעמדת דני את השרפרף המשותף שלנו... באהבה!
הרכיבה הייתה החלק הכי קשה לי. עם שינוי המסלול קצרו לספרינט מ20 ק"מ ל17... הפנייה במסוף הביטחוני. העלייה לקיבוץ איילות נגד הרוח אף פעם לא קלה לי (כל הקריירה שלי כטריאתלטית, אני ממש גרועה בעליות). המחשבה עברה בראש לוותר ולרדת להליכה.. הלב לא הסכים והמשכתי. אפילו היה לי קשה מידי להסתכל סביבי וליהנות, כמסורת שלי בקטע הזה, מהנוף המדברי, הרי אילת והארי אדום... (זה עשיתי בהליכה!). אם בשחייה עברתי חלק מהנשים, ברכיבה
כולם עברו אותי... כמה טוב הירידה חזרה לאילת, עם רוח הגב.
ההליכה (ריצת ה5ק"מ). בדרך כלל אחרי מאות המטרים הראשונים, אני מקללת ומוכנה שאעביר את הצ'יפ למישהו אחר שיעשה את הריצה בשבילי. מעניין, הפעם, בידיעה שאני בלי שום לחץ של תוצאה או מהירות, נהניתי. הרי, הגעתי לקטע האחרון, שממש לא היה לי ברור שאוכל להגיע אליו. בליבי כבר התחלתי לחגוג, כי הרגשתי "עמוק בעצמות" שאוכל לסיים את ה5, למרות שלא יכולתי ללכת יותר מ400מ' בלי כאב כבר חודשיים. פעמיים הלוך חזור. אני והקב שלי ועידוד הדדי לכל הרצים! דני, שזינק 10 דקות אחרי, ושוחה לאט ממני, הפתיעה אותי בסיבוב הראשון (אחרי 1.25 ק"מ). אמר שעבד כמטורף כדי להשיג אותי וללוות אותי בהליכה (גם הוא הולך בגלל בעיות ברכיים). עודדתי אותו להמשיך בקצב שלו אך התעקש להישאר איתי. שוב.. אהבה.
וככה חצינו את קו הסיום ביחד, בהנפת ידיים ואושר ענק!! אני מרוצה, גאה. עכשיו בוכה מהתרגשות.
ומה המיקום שלי בספרינט נשים? אחרונה. מקום אהוב עלי.
ראשונה בין כל אלה שלא יוכלו ושלא העזו להגיע לקו הזינוק.
אני מודה למאמן הדגול שלי שידע ויודע לתמוך בכל מצב הבריאות והכושר שלי והלביא אותי למטרה. גם מודה לצוות הרפואי בבית חולים איכילוב שתמכו ועזרו ועשו את כל מה שאפשר לתת לי הזדמנות להגיע לתחרות.
ותמיד תודה, לאורך הדרך, לדני.