קצרים ליום שני

[מור שלז]

קצרים ליום שני

 

[גמדים קטנים]

אז זהו, שלא...

יצאתי לאימון בהיי. כמה טוב לרכוב, כמה טוב להתאמן. כמה זמן שלא עשיתי את זה בלי ילד (או עובר)! אבל ככל שהזמן עבר והבנתי ששחר לא מצליח להרדם (אני לא המרדימה בדרך כלל אבל כנראה שהוא הרגיש שהלכתי) נפער לי בור בלב. עזבתי באמצע וחזרתי הביתה. מצאתי אבא וילד רגועים אחרי שעתיים מאד קשות.

מעכשיו, לא יוצאת מהבית לפני שהוא נרדם.

 

[מור שלז]

מזדהה כל כך

הבור הזה שנפער בלב כשאנחנו מרגישות שהקטנטנים שלנו זקוקים לנו...
מקווה בשבילך שבפעם הבאה שחר ירדם עוד קודם, ותזכי לקאמבק שאת מחכה לו.

 

[tamark4]

אז זהו שלא

מותר לי לתת לך כאפה קטנה ?
אני פשוט רואה את זה כל כך הרבה בעבודה, וחבל.
תראי, זה קשה בהתחלה אבל יש לך ספק שאחרי פעמים -שלוש הגברים שלך יסתדרו יופי גם בלעדיך ? הם מסוגלים לעשות את זה והם ישמחו לעשות את זה.
את יכולה ללכת בשקט לאימון, ותאמני את שריר ההתעלמות. רפואית נפשית והתפתחותית, לא יקרה לו כלום מלהרדם לילה אחד בזרועות האוהבות של אבא שלו. ואולי קשה להאמין אבל גם לך לא יקרה כלום. ואחרי פעמים שלוש גם תהני מהאימון ותהני לצאת קצת החוצה ולנשום, ולעשות דברים של מבוגרים.
בהצלחה !

 

[גמדים קטנים]

ברור

אחרי כ"כ הרבה זמן שלא התאמנתי, אני אשמח ללכת קצת מכות

תראי, אני חושבת שאני לגמרי אסכים איתך עוד איזה חודשיים. כרגע, אני מעדיפה לחכות שהוא יירדם ואז לצאת לעשות מה בראש שלי.
אני יודעת שלא יקרה לו כלום. אבל... כנראה שאי אפשר לגדל את הילד השלישי בילד הראשון.

 

[tamark4]

אכן... רשמתי לפני, חודשים.

 

[נקודות נקודות]

את צודקת, אי אפשר וגו'

למרות זאת, יסודות ההיקשרות, הרגלי ההרדמה, טווח הציפיות (למשל להמצאות שלך בסמיכות 100% מהזמן, או תגובות משקיטות ומנחמות גם מצד אבא) נבנים גם עכשיו. חוויית המצוקה הזמנית הזאת של אבא ותינוק חסר שקט, היא שיעור, היכרות הדדית, פיתוח השפה שלהם והפתרונות שלהם. אל תקחי להם את זה, גם אם בינתיים קצת קשה. זה קשה-מקומי, לא חובק כל. (אני עוד זוכרת את תנוחת ההרדמה המשעשעת עד ביזארית שפיתח האיש שלצידי מול הטף הזעיר. זה נראה לי משונה. זה עבד. לא מתווכחים עם מה שעובד - אבל לפעמים צריך לתת הזדמנות בלתי מופרעת לגשש אחר הפתרון).

 

[אמא לאינדיאנים]

יותר ממבינה ויחד עם זאת...

התשובה שאני כותבת זה לגמרי תשובה של "ילד שלישי שכבר מזמן לא היה תינוק".
עד היום לא ממש פשוט לי לצאת מהבית, הקטנה שלי בת שש וקצת וכל פעם שאני יוצאת לאימון שחיה בערב היא מסתכלת עלי במבט עצוב, ובימים שאין לי אימון היא בודקת אם באמת אני לא יוצאת היום: "אין לך אימון היום, נכון אמא?". שאלות ומבטים כאלו צובטים לי בלב....
יחד עם זאת בעלי (באופן לגמרי יוצא דופן) לקח על עצמו להקל בנושא - ובכל פעם שאני הולכת הוא מכין ערב מיוחד לו ולילדים: ערב סרט עם פופקורן, ערב משחקים וכדומה.
אז היא ממש נהנת, ועדין פעמים בשבוע מביטה בי במבט עצוב....ממש לא קל.
עד כאן היה ה"מבינה" ועכשיו ה"יחד עם זאת" אני כן יוצאת, לעיתים משלימה את האימון בשעות הבוקר אם זה אפשרי, אבל כן יוצאת ויודעת שלא גרמתי לשום "קושי רגשי" אצלה.

מאחלת לך למצוא את הזמן הנכון עבורך לחזור לאימונים שכל כך עושים לך טוב. ונשיקות לשחר.

 

[רצה רחוק]

מה שתמר אמרה...

גם האבא וגם התינוק יתרגלו לשחרר את האמא לזמן האיכות שלה. אין שום סיבה בעולם שלא תסמכי על בן הזוג, שיסתדר בדיוק כפי שאת מסתדרת בהיעדרו. אגב, זה בדיוק הזמן לחנך את שניהם בעניין הזה... על טעויות ב"חינוך" בן הזוג בנוגע לאחריות לילדים- את עלולה לשלם עוד הרבה שנים אחר כך... צאי, תתאמני ותהני. מגיע לך!!! את רגשי האשם תשאירי בבית, מי צריך אותם בכלל?

 

[melon]

תני לזה עוד צאנס

אני יודעת שזה מ-א-ו-ד קשה. אבל לטווח רחוק זה טוב לשלושתכם שהוא רגיל להיות עם כל אחד בנפרד

מצאת ילד ואבא רגועים אחרי שעתיים מאד קשות ?
פעם הבא זה יקח פחות. ופעם אחרי הם יהיו בסדר לגמרי. תני להם הזדמנות להראות לך שהם מסתדרים

 

[מאיה283]

היי, קיבלת פה מלא תשובות

לכי עם ליבך ורוצי איתו גם. אחרי שקראתי את התשובות ראיתי שאין אצלך שאלה אלא סימן קריאה. מוסיפה לך משלי לחיזוק.

 

[עדי יותם]

אני איתך.

(אני מציצה בפורום לעתים רחוקות בחודשים האחרונים, מקוצר זמן, אבל לא יכולתי שלא להתייחס).

רוצה לחלוטין לחזק אותך בכלל של "לא יוצאת מהבית לפני שהוא נרדם" בתקופה הזאת (לצורך העניין, בכל כלל שקבעת לעצמך כשאת הולכת עם הלב בהורות שלך). שום דבר לא בוער. את לא מקריבה את עצמך ולא מוותרת על הספורט, אלא נענית - ובחפץ לב - לצרכים הכי בסיסיים של התינוק שלך. הכי לגיטימי בעולם.
יהיו עוד אימונים, אבל הוא לא יהיה שוב בן ארבעה חודשים. זה לא נמשך לנצח, את כבר יודעת את זה, ואת רואה את הדברים בפרספקטיבה של הזמן. לא התחייבת לשום דבר, לא משלמים לך כדי שתתאמני, לא תפסידי סלוט לאיש ברזל אם פה ושם לא תתאמני או לא בדיוק לפי התכנית.
אם אין שום צורך דוחק (פרנסה, נניח) להשאיר אותו ללמוד להתמודד עם ההיעדרות שלך, ובגיל שבו עדיף לחסוך ממנו התמודדות כזו - לכי על זה. כמו שאמרה לי פעם אשה חכמה אחת, "אני רוצה הכל - רק לא הכל בבת אחת". נשמע שיש לו יחסים נהדרים עם אבא שלו גם ככה, מאחר שהוא מרדים אותו ברוב הפעמים, ויהיה להם גם עוד הרבה זמן בעתיד לבונדינג. כל דבר בעתו.
תמשיכו ליהנות

 

[מאיה283]

עדי כתבת מקסים

וגם אנחנו לא נהיה בנות 47 לנצח. צריך לרוץ.

 

[מור שלז]

זמן הסתגלות

מדהים איך כל שינוי קטן שמכניסים בתכנית האימונים יכול להשפיע.
ובמקרה שלי, השינוי היה לשלב באימוני ה-B2B2B שלי אופני שטח במקום אופני כביש.
לכאורה זה אמור היה לעבור חלק, הרי אני כרגע בשלב שבו הפחד מאט אותי באופני השטח, ואני מתאמצת פחות מאשר באופני הכביש.
אבל רק לכאורה, מפני שעבודת השרירים שונה לגמרי. וכך יצא שבלוק סופשבוע של 8.5 שעות השאיר את הארבע ראשי שלי מפורק.

אז הבוקר, אחרי אימון העליות שהעברתי (וממש הרגשתי את הארבע ראשי בכל פעם שליויתי מישהו מהרצים שלי) עליתי על האופניים והקפדתי בעצה אחת עם המאמן על סלד גבוה בלבד. התאוששות לארבע ראשי.
ומחר מנוחה. מנוחה מלאה.

ועכשיו לעוד פגישה עם מי שמלווה אותי ומייעץ לי כמאמנת. פגישה שאני כבר מצפה לה, עם המון שאלות ותהיות. יהיה מעניין... ובין השאר אני מתכננת להתייעץ איתו גם על התכנית שהכנתי לעצמי.

יום נפלא לכולן וחג שמח

 

[אמא לאינדיאנים]

יום מנוחה שלגמרי הגיע בזמן!

הבלוק שלך בסוף שבוע זה יותר מסך כל שעות האימון שלי בשבוע....פלא שהשרירים שלך זועקים מנוחה?!

פגישה מוצלחת היום

 

[מור שלז]

צודקת! תודה על הפרופורציות

לפעמים קל כל כך להסחף, להסתכל על חצי הכוס הריקה, במקום לזכור להעריך ולהוקיר את כל מה שהגוף שלי נותן לי לעשות.
אז תודה על הפרופורציות, באמת שהייתי זקוקה לזה

 

[רצה רחוק]

יש הבדל עצום!

בין רכיבת כביש לרכיבת שטח. זו לפחות התחושה האישית שלי. בכביש את באמת יכולה לגלגל רגליים ולצבור שעות רכיבה בלי להרגיש. זה לא עובד כך בשטח. ברכיבת שטח אין רגע דל, גם רכיבה קלה לכאורה טומנת בחובה הפעלת כח מתמדת, גם במישור, גם בעליות, אפילו בירידות. בשטח את כל הזמן בכוננות ספיגה תרתי משמע, ורכיבת שטח של 4 שעות מעייפת יותר מרכיבה דומה בכביש, למרות שצוברים פחות ק"מ. אפילו רכיבה על כביש עם אופני שטח מעייפת יותר מאשר עם אופני כביש, בגלל החיכוך של הצמיגים כנראה (ומשקל האופניים תורם את חלקו למשוואה). לכן, אימוני גב אל גב עם אופני שטח לדעתי מעמיסים יותר על השרירים.

 

[מור שלז]

אני כל כך שמחה שכתבת את זה!

חשדתי בזה אחרי התגובה החריפה של הגוף שלי לאימוני סוף השבוע הזה, אבל לא הייתי בטוחה.
התייעצתי עם כרמי, וגם הוא אמר את אותם הדברים, והמליץ לתת לזה עוד קצת זמן, להוריד הילוך אפילו בשאר השבוע, ולתת לגוף להתרגל.

ועכשיו את מגיעה וכותבת את זה שחור על גבי לבן, ובכלל אני נרגעת...

תגידי את גם מרגישה יותר את פלג הגוף העליון אחרי רכיבת שטח?

 

[רצה רחוק]

לגמרי...

מאחר ואני בלחץ מכל מכשול, אני אוחזת ממש חזק בכידון באופני השטח, ממש לא בתנוחה הרפויה ש"עז הרים" מטיפים לה. שרירי הידיים עובדים המון אצלי ברכיבות שטח, לפעמים נדמה שזה לגמרי אימון כח לידיים... הרי חלק נכבד מהשליטה באופני השטח מגיע בכלל מפלג הגוף העליון- למשל כשאת "ממלאת" בור (רוכנת קדימה ולמטה ואז חזרה לאחור) או מושכת אליך את הכידון כדי להרים את הגלגל הקדמי מעבר למכשול כלשהו, בפניות ובכלל.

 

[נקודות נקודות]

זה מעניין

אני מרגישה הפוך.
על אופני השטח אני הרבה יותר נינוחה, והם פחות עצימים, באופני הכביש דווקא הגלגול החלק והפחות-מאתגר טכנית, מאפשר לי לשלוט בזה יותר אימונית (בפרט אם אני טורחת לקחת את שעון הדופק ולהוציא יותר "עבודה" ופחות טיול, שזה מה שאני נוטה לעשות

)

מה שכן - לעומתכן, אני מוגבלת במרחקים כאן וכאן (עד 50 ק"מ סדר גודל), וגם - אני לא נכנסת עם אופני השטח לסינגלים ותוואים מאד טכניים בגלל בעיית הסחרחורת.