כמו ב-2009
אתמול בצהריים המאוחרים נפגשתי עם נועה, מדריכת האופניים, לשיעור טכניקה ביער עופר. שעתיים של ירידות, עליות, סינגלים, תירגולי שמיניות וסיבובים מסביב לאבנים, עוד סינגלים ועליות וירידות והמון יתושים, פרחים וכיף. פשוט חזרתי לאחור לשנת 2009, תחילת הדרך באופני השטח, והתחלתי בבניה של היסודות מחדש, כדי לצבור בטחון שהלך לאיבוד. קבענו להפוך את זה להרגל. לא שיש לי כוונות להתחרות בתחרויות אופני שטח (למעט אחת פעם בהמון זמן, כמו דזרט צ'אלאנג' וכד'), אבל אני חייבת להיפטר מהלחץ המיותר בסינגלים, בירידות ובפניות.
הבוקר- אימון ריצה עם הקבוצה. באתי מוכנה נפשית לטמפו ארוך (12 ק"מ) אבל התברר שהתבלבלתי עם השבוע הבא, והיום זה "רק" 4 ק"מ+2 ק"מ+1 ק"מ- מהר... הפעם רצו איתי המאמן ורצים נוספים, לא נשארתי לבד, ועמדתי בכבוד במשימה. לא אוהבת להיות בקצב הזה, אבל מבינה שבסוף תהיה תמורה לאגרה. לקינוח קפה וכריך, בהיה בים (נראה מזמין אבל אני מותשת מהריצה וכבר לא בא לי, מה גם שיש מדוזות). גם אימוני המהירות האלה מחזירים אותי ל-2008 ו-2009, השנים היותר מהירות שלי בריצה, לפני עידן אופני הכביש. חבל שרק המשקל שלי קצת גבוה יותר (2-3 ק"ג שנוספו מאז הכנסת אופני הכביש לחיי, שבין היתר גרמו לרגליים שלי לקבל צורה שונה משני הדוקים שהיו לי קודם). אין לי כח וחשק להילחם ב-2 עד 3 ק"ג האלה.