ימים שכאלו
אחרי שאתמול פיקוד עורף יצר מושג חדש "שגרת חירום", משהו בצמד המילים הזה ניראה לי קצת בלתי אפשרי, החלטתי למצוא כמה דקות ולכתוב כאן.
מצחיק קצת, אבל כמעט לא פיספסתי אימונים בשבוע שעבר, ריצה אחת עברה לחדר כושר (שיעמום מוות על ריצה בזמנים מעולים....העיקר לסיים כניראה) וקצת מכשירים שם, אחר כך נסענו לסוף שבוע אז רצתי שם ואפילו שחיתי באסי בניר דוד (חוויה מדהימה).
אתמול ישנתי ונחתי אחרי סוף השבוע, אני לא טובה בשינה במקומות אחרים, וכפי הניראה גם אין לי נפש של נדודים ולכן חזרנו הביתה למרות המצב (וטוב לכנו כאן, אם ימשך המצב ניסע שוב בסוף השבוע). היום חשבתי לקום לרוץ אבל לא היה סיכוי, השכמות החמאס בלילה ותחושת עיפות השאירו אותי במיטה. אבקש שוב את המפתח לחדר כושר, מקווה שיאפשרו לי ואלך לשם לקצת.
אבל אלו דווקא לא הדברים העיקרים, מן הסתם, דברים שאני רואה במבצע הזה ולא היו לי בקודמים: קבוצת האימון הפכה לקבוצת תמיכה - שטיילנו בסוף השבוע נפגשנו עם 3 משפחות נוספות שהנשים איתנו בקבוצה, החברות והגעגועים לאימון יחד חסרים לכולנו. יום הבילוי יחד בניר דוד והשחיה באסי, לראות איך הילדים של כולנו מסתדרים כל כך מדהים, היה מרגש במיוחד.
הוואטאפ הקבוצתי כבר מזמן מהווה מרחב טיפולי
קיבלנו הזמנות מקבוצות שונות בארץ לבוא לאימונים שלהם במידה ויצאנו מהבית לאזור שלהם.
בקיצור ימים שכאלו, ימים שהמורכבות בהם כל כך גדולה ודווקא בגלל זה רואים את הטוב בחדות ברורה יותר.
יאללה שמרו על עצמכן, מקווה שיגיעו ימים שקטים, אבל שיושג לפחות הסדר ארוך טווח שיאפשר לנו קצת נורמליזציה.