לביאות בשטח: ריצטיול להתאוששות הגוף וגם הנפש
הבוקר שוב קבעתי עם חברצות ריצת יער. מראש הזהרתי אותן על מצבי, וגם תכננתי מסלול שיאפשר לי לחתוך מהר יותר לאוטו אם ארגיש שלא נכון לי לרוץ בשלב הזה.
נפגשנו במסילת ציון ויצאנו למסלול קסום על דרך בורמה, יער פרו וסיבוב גדול סביב יער אשתאול, משולב בנופים ומצפים.
היתה ריצה מדהימה! היה לי כיף לראות את החברצות, שלאט לאט בהדרגה אני חושפת אותן ליופי ולקסם של ריצות השטח, נהנות, מתרגשות ושוברות (שוב!) שיא מרחק, שיא של "זמן על הרגליים" בריצת השטח הארוכה בחייהן.
גם לי היה נהדר, למעט ההצטננות שקצת מפריעה לי לנשום דרך האף, לא הרגשתי צורך לקצר. פשוט זרמתי ורצתי בקצב נוח.
למעשה, בסיום הריצה הרגשתי הרבה יותר בריאה מאשר בתחילתה. אין כמו ריצטיול משובח עם חברות ונופים להתאוששות של הגוף וגם הנפש.
ולמה לביאות? כי רוכבי האופניים שפגשו אותנו על המסלול, היו מלאי הערכה ומפרגנים. ואחד מהם מיהר להכריז בהתפעלות: "איזה לביאות! כל הכבוד!"
ואכן, אני מאוד גאה בחברצות שלי. לגמרי לביאות!
שבת נפלאה לכולן