אחרי חודש ריצה זוגית ומחוץ לגדר - כמו אוויר לנשימה
פותחים אחר הצהרים את הבריכה בקיבוץ, שגרה - מוזר המעבר החד הזה, מלא באושר אבל מוזר...
 
מקווה שאוכל היום להוציא את המזרונים של הילדים מהממ"ד....שקט!
עומדת על הקו של בריאות (רגילה) כבר יותר משבוע... אתמול הפלתי לצד של "חולה".. ניסיתי עוד אתמול חצי שעה של הליכה קלה בעיר... הצטערתי. אתמול ישנתי שעתיים אחר הצהריים והמון בלילה. היום ללא פעילות ספורטיבית.... אך לא במיטה.
כאב בכתף. איש השיאטסו שלי מגויס.. אך זה לא כאב כרוני, אלא משהו ספורט . הצלחתי בטוב לב הפיזיו ספורט לטווח ארוך שלי, להתקבל לתור אצלו היום..
שנה וחצי לא הייתי אצל הפיזיו המקסים... שאל לשלומי... בדק... עבד... והמליץ גם לבדוק כל סיבה אפשרי לכאב... נראה איך הגוף מגיב...
גם תמיד יש יותר קרכצן כשאני חולה.
ומחר מוותרת על אימון חיזוק ושחייה בים, הפעם עם חברים...
מרגישה מתוסכלת
כל השבוע לא עשיתי אפילו הליכה...
ביום ראשון כי היה לי קשה אחרי שבת, ביום שני כי לא טוב להתאמץ לפני הצום, יום שלישי צום, יום רביעי יום אחרי הצום ושמעתי שלא כדאי להתאמץ...
בא לי לצאת להליכה ריצה, ועדיין לא סגרתי על מכון כושר חלופי...
סיבות... אילוצים... מזג אויר.. מצב רוח... עומס בכל תחום...
תמיד יצוצו ימים כאלה...
איך קמים אחריהם? איך דוחפים את עצמינו לחזור לשגרה (אהובה) של אימונים?
לזכור את התחושה הטובה של "אחרי אימון."
לחשוב על האידיאל של מטרות לטווח רחוק.
לקבוע להתאמן עם חברה.
לגייס מישהו/י לעזור לך לחפש מכון כושר חלופי...
Hang in there.
אבל זה שבוע מיוחד, ובשבועות אחרים יהיה יותר ספורט. עד שתמצאי מכון כושר, את יכולה להתקשר למכונים בסביבה ולבקש לבוא לאימון ניסיון. ברוב המקומות יאשרו לך את זה, ואז גם תוכלי להחליט אם מוצא חן בעיניך וגם תקבלי את מנת האנדורפינים שלך.