מזל שיש טריאתלון נשים
ועוד יותר מזל שאחרי ארבע פעמים עם אותה שותפה זו כבר מסורת, והשותפה שיכנעה אותי שאי אפשר לוותר השנה, ושקטן עלי לרכוב 10 ק"מ בקצב של לסיים גם אם עליתי על האופניים פעם אחת מאז טרינשים הקודם ולא עשיתי כל כך שום פעילות אחרת (הנקה זה נחשב?) מאז ספטמבר 2013.
בקיצור, אני לא מצליחה לעשות כלום כבר מלא זמן. שילוב של הורות לשלושה, מהם שניים שאינם יכולים להישאר לבד, ומהם אחד בן שנה וקצת, שלא נותן לאמא לישון שנת לילה מלאה, יחד עם עבודה במשרה מלאה, יחד עם בן זוג בעבודה תובענית יותר מתמיד. ואני בסדר עם זה. יודעת שזה זמני.
ובחזרה לטרינשים. אני אמנם לגמרי מסוגלת לעלות היום על האופניים ולרוכב עשרה ק"מ, אבל בכל זאת לא רוצה להגיע לשם כשהרגליים בקושי זוכרות איך לפדל. אז הוחלט שעכשיו כל סופ"ש, גם שישי וגם שבת, ארכב. יפרגנו לי שנת בוקר מאוחרת או שנ"צ גם אם יש כל מיני עניינים דחופים אחרים (לנקות את הבית או סתם קפה של בוקר שישי עם האיש), אני אלך לישון בתשע בערב אם לא תהיה ברירה, ואני אצא.
אז יצאתי. היום היה הפיילוט. לא מדדתי, אבל רכבתי משהו כמו 10 ק"מ. אולי טיפה פחות. היה בסדר. כשאני משווה לפעם הראשונה שלי בהכנות לטרינשים הראשון שלי לפני ארבע שנים, היה מעולה.
המשך יבוא. אני מקווה