השבוע התרחש בחיי מאורע יוצא דופן,
והוא ההיילייט של השבוע. לא, אני לא מתכוונת לאדום הנוצץ שלי, למרות שזה בהחלט שימח אותי מאד( וחוץ מזה, אדום הוא הצבע שלי).
המאורע שאני מדברת עליו היה פגישת המחזור בה השתתפתי אתמול.
חלפו 30 שנה וזה היה מרגש כל כך לפגוש את החבר'ה של השכבה
אחרי כל כך הרבה שנים. היינו כ-200 תלמידים בשכבה ואתמול הגיעו
בערך 120, שזה הישג נכבד ביותר. מהשיחות הרבות התברר שלרבים היו אותן החששות: שלא יזהו אף אחד! למרות זאת, התגים עם השם עשו את העבודה ובמיוחד מנהרת הזמן שהעבירה אותנו לאחור כך שבפניהם
של הנשים והגברים התחלנו לראות את הנער או הנערה שהיינו כולנו אז,
לפני כל השנים האלה. מדהים לראות שיש תכונות שלעולם לא משתנות.
כולנו היינו ילדים שהזיקנה קפצה עליהם פתאום כי הרגשנו כולנו שאנחנו
שוב בחצר המקיף, עושים את השטויות הרגילות. הזוי! עוד לא מעכלת ממש.